כשהטוב הופך לרכרוכי או אז הרע מתגבר ומשתלט. נשיא איראן חסן רוחאני
כשהטוב הופך לרכרוכי או אז הרע מתגבר ומשתלט. נשיא איראן חסן רוחאנירויטרס

אחת המצוות היותר קשות, הן מוסרית והן מעשית, היא מצוות מחיית עמלק. המצווה כהגדרתה מורכבת משני חלקים: מחיית זכרו, ולעורר את השנאה אליו.

את מצוות הזיכרון הגדיר הרמב"ם: "שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תישכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה, 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - יכול בלבבך? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור - שתהא שנאתו בפיך" (עשה קפט).

שתי משימות לפנינו: לטפח את השנאה לאויב, ולהרוג אותו. יתרה מזו, הרמב"ם קובע (במצווה קפז) שגם אם אין קיום בעולם לשבעת עמי כנען - המצווה לא מתבטלת! כך גם לגבי עמלק: "התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו... אינו לדורות? זה לא יאמר!" כלומר נטפח שנאה לאויב שבאותו זמן כבר לא יהיה קיים. מדוע לטפח שנאה כשאין בה צורך?

בעולם של רצון לפיוס והומניזם מפותח, לא פלא שיש שומרי תורה ומצוות, ואפילו נושאי תפקידים רבניים, שאין רוחם נוחה מהמצווה הזאת, והם מנסים בק"ן טעמים להיפטר ממנה בדרשנות פלפולית ובנימוקים טכניים. מסבירים לנו שעם פרימיטיבי זקוק לממד של שנאה כדי לטפח את זהותו, אבל אנחנו הרי נאורים...

אלא שהתורה מלאה אויבים שבהם יש להילחם ואותם צריך - לא נעים לומר - לשנוא. רבים ממנהיגינו הדגולים עסקו במצווה זו. החל ממשה רבנו שבעצמו הרים את מטהו וגרם לים לכסות את המצרים, נלחם נגד סיחון ועוג, והציווי האחרון בחייו היה "נקום נקמת ה' מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך". תלמידו-ממשיכו יהושע בן נון נלחם מלחמות גדולות והכניע חלק גדול ממלכי כנען. כל תקופת השופטים - מנהיגי ישראל היו מי שהצטיינו במלחמתם באויבים, עליהם נחה רוח ה' והם אלה שנכנסו לזיכרון הלאומי שלנו. מי לנו גדול מדוד המלך שנלחם מלחמות ה', והוא נעים זמירות ישראל, הרגיש שבמשוררים!

כשהחבר נדרש לתאר את עובד ה', הוא מתאר מושל בכל בני מדינתו. לתמיהתו של מלך כוזר "לחסיד שאלתיך ולא למושל", עונה החבר: "החסיד הוא המושל". כיוון שהוא מושל בכוחות  נפשו ונותן לכל כוח את האפיק הנכון לפעולה. כך הדבר גם לגבי שנאה, הטבועה בכל בן אנוש כמנגנון הגנה מפני אויב. השאלה אינה האם לשנוא, אלא את מי לשנוא. בהקשר מלחמת עמלק בא הדבר לידי ביטוי באמרה קצרה: "כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים" (מדרש תנחומא, מצורע, א). כך אירע לשאול המלך, שריחם על הצאן ועל אגג, אך התאכזר על נוב עיר הכוהנים ונהג בהם מנהג עמלק: "ואת נוב עיר הכוהנים הִכה לפי חרב מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושׂה לפי חרב" (שמואל א' כב, יט).

סכנת הטוב הרכרוכי

אם רוצים להתמודד עם המשימה מבחינה רוחנית ומעשית צריך להבין את תפקידנו בעולם. יש מי שהיו רוצים שרק נעשה טוב: נלמד תורה, נקיים מצוות, נאכל חמין בשבת ונקים אגודות גמ"ח.

אלא שאם כך הוא, מדוע המצווה להילחם בעמי כנען? הרי ה' היה יכול לעשות נס ולדאוג שעמי כנען יברחו מכאן, ומדוע לא ניתנה לנו אז הארץ בדרכי שלום?

מסתבר שנשלחנו לעולם גם כדי להיאבק, להתמודד ולהילחם. המאבק ברע הוא חלק אינטגרלי מחיי הטוב. הרמח"ל (דרך ה' ועוד), מסביר שזה ניסיונו הגדול של הטוב – האם יצליח לגייס את העוצמה האדירה הדרושה כדי למגר את הרע. הניסיון שלנו בזמן כיבוש הארץ היה האם נילחם באמת נגד עמי כנען והתרבות המושחתת שלהם, או שנתרשל ורק נשים עליהם מס, או אפילו לא נעשה כלום.

סכנתו הגדולה של הטוב היא כשהוא הופך לרכרוכי, וסבור שרק אם נאמר "שלום" – יהיה טוב. או אז הרע מתגבר ומשתלט. לטוב יהיו אולי הסברים הומניים לתבוסתו המחפירה ועליית הרוע לשלטון. הוא יאמר "זו לא הרמה שלי להיות אלים", ועוד כל מיני תירוצים – אבל הרע יחסל אותו. יתרה מזו, טוב שלא מוכן להתמודד עם הרע יש לפקפק עד כמה באמת אכפת לו, עד כמה הטוב שלו שלם ומלא. דוד המלך קבע כבר את הנוסחה "אוהבי ה' שנאו רע", כלומר מי שאוהב את ה' מצווה לשנוא את הרע, אחרת יש לפקפק באהבת ה' שלו.

לכן הרמב"ם אומר שנמשיך לשנוא את עמלק גם כשיאבד זכרו מהעולם.

אמנם יש מקורות שלכאורה מורים את ההפך, כמו "יתמו חטאים ולא חוטאים", שאמרה ברוריה לר' מאיר. אבל שם מדובר שלא להתפלל לה' על מותם של יהודים עוברי עבירה.

אפשר להביא עוד ציטוטים רבים, וליישב את הסתירות שבין מקור אחד למשנהו, אבל העיקרון ההלכתי-רוחני של שנאת הרע והמאבק בו לא ישתנה.

המוסר שלנו גבוה הרבה מעל ההומניזם המערבי המזויף, ואנחנו לא מתרשמים - או לפחות אמורים שלא להתרשם - מאופנות רוחניות חולפות.

בשבת זכור הבעל"ט, נחזור ונקרא בדיוק נמרץ את פרשת זכור, בה אנו זוכרים את תפקידנו: לשנוא את הרע ולהילחם בו בכל הזדמנות. ובדרך זו - שאין בלתה - להביא לטוב לנו ולעולם כולו.