השבוע הרגשתי שגם אני מבצעת משימות רבות וקשות, מתמודדת עם הפחדים שלי, וצולחת את המשימות בהצלחה, אבל ביום של התחפושות בורא העולם הביא אותנו "עד קצה היכולת שלנו" בהתמודדות עם איתן מיכאל, בהתמודדות עם השמחה. כל כך חיכינו ליום התחפושות, הרגשנו שגם איתן מיכאל מחכה להתחפש. ארגנתי לו את התחפושת של המלך, השכנה שלנו קנתה לו כתר, שרביט, הכל מוכן ומזומן ליום שבו הוא ילבש את התחפושת.
אך כבר משבת הוא היה עם חום, כאבי בטן, בקושי חייך, היה רפוס, מנותק מהעולם. הלב שלנו כאב כל כך, ראינו אותו שקוע בכאב אך לא היה לנו הרבה מה לעשות, לא ידענו איפה בדיוק כואב לו. לעומתו שילת התאפרה בכל יום, חזרה מאושרת, מלאת חוויות, והייתי חייבת להעלות חיוך על שפתיי ולשמוח איתה, לשמוח באמת.
המלך היה עצוב וכל הילדים המיוחדים שם היו מאושרים בתחפושות שלהם. כאן בעלי הגיע לסף שבירה, האנטי הזה בין שמחת הפורים למצב של איתן מיכאל שבר אותו והוא חזר הביתה בוכה. וכשאני רואה את בעלי נשבר הקושי גדול יותר ומצד שני אני צריכה לחזק אותו.
אז כאבנו מאוד, אבל אז שוב עלתה המחשבה שהכל זה מלמעלה, וזה המצב כעת, ועלינו להתעלות, לשמוח בשביל הילדים האחרים וגם בשבילו, כי הוא כמו כל ילד, חולה לפעמים.
אז מהי בעצם שמחה?
ברור שלרקוד בהופעה זהו ביטוי של שמחה, וכייף לנשים האלה שרוקדות, פתוחות, משוחררות. לי מאז התאונה יושבת אבן על הלב, והשמחה שלי באה לידי ביטוי במקומות אחרים בחיים.
אז גם כשאיתן מיכאל לא הרגיש טוב, לא הפסקתי לשים לו מוסיקה שמחה, לשיר איתו, לרקוד איתו, להזכיר לו שפורים בפתח ואנחנו ממש שמחים, והשירה חודרת ללב.
גם כשהוא היה בתרדמת, בטיפול נמרץ, גם כשהלב שלנו נשבר לראותו שוכב ולא זז, עם כל המכשירים מסביבו, גם כשרק התחלנו את התהליך שסופו לא ידוע, הקפדנו לשים לו מוסיקה, תמיד לשיר לו, מתוך הלב. כי "השמחה בכוחה לשבר כוחות".
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.