בשמאל מעדיפים לא 'לפקוח עיניים'

"אני עדיין שייכת לשמאל ומאמינה בחלוקת הארץ, אבל דורשת שכל הסכם שלום יכיר בזכותם של היהודים על הארץ", אומרת ד"ר עינת וילף.

שמעון כהן , י"ז באדר תשע"ה

תמיכה מפתיעה. ד"ר וילף
תמיכה מפתיעה. ד"ר וילף
צילום: אורי לנץ. פלאש 90

בראיון ליומן ערוץ 7 מספרת ד"ר עינת וילף, חברת הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה וכיום עמיתה בכירה במכון למדיניות העם היהודי, על השינוי שחל בעמדותיה המדיניות לנוכח הסרבנות העקבית והעיקשת של הפלשתינים להכרה אמיתית בישראל.

ד"ר וילף מספרת על תהליך שנמשך בשנים האחרונות ולמעשה החל בשנת 2000. "גדלתי במפלגת העבודה ומאוד האמנתי שכשתהיה לפלשתינים הזדמנות למדינה פלשתינית זה יהיה היום של השלום", היא מזכירה את הרקע האידיאולוגי בו צמחה.

בהמשך הדברים מתארת וילף את תהייתה העקרונית והבסיסית אודות ההנחה הזו, תהיה שהגיעה בעקבות כישלונות המו"מ בקימפ דיויד, מו"מ שבו לטעמה "הייתה אפשרות לפלשתינים לקבל מדינה ולקבל חירות גם אם לא באופן מושלם מבחינתם. אבל הם החליטו שלא לנצל את ההזדמנות שלהם".

גם האינתיפאדה והאוטובוסים המתפוצצים חיזקו את סימני השאלה אצל וילף. לדבריה מיקוד הטרור במרכזי הערים לימדו מה הצד השני רוצה ומה מבקשים המתפוצצים ברחובותינו "האם הם רוצים מדינה או שהם לא יכולים לקבל את המדינה היהודית?".

נקודה מרכזית בתהליך שעברה וילף הייתה בעקבות מפגשים שקיימה עם מה שמוגדר כ'פלשתינים מתונים'. "גיליתי שהמתינות שלהם היא הכרה במציאות. הם אומרים שאנחנו כבר כאן וחזקים ולכן הם מכירים בנו כעת, אבל בכל השיחות הייתה דחייה מוחלטת של הלגיטימיות לקיום היהודי. הם אמרו שאנחנו רק דת ללא קשר לארץ הזו, שהסיפור של הקשר שלנו לארץ מפוברק ונועד רק לגזול את אדמותיהם. הבנתי שאין סימטריה בין המתונים שלנו ושלהם. אני לעומתם מכירה בזכויות הערביות על הארץ הזו. יש כאן שני עמים עם קשר עמוק לארץ הזו ולכן אני תומכת בחלוקת הארץ. הבנתי שמהצד השני אין הכרה בעם היהודי אלא במציאות שבה כרגע יש לו כוח ולכן אין ברירה אלא להכיר בנוכחותו".

"אני דורשת שהצד הערבי יכיר שזכותו היא לא בלעדית, שגם לי יש קשר לארץ הזו", אומרת וילף ומיד מדגישה ומבהירה: "אני עדיין שייכת לשמאל ומאמינה בחלוקת הארץ, אבל דורשת שכל הסכם שלום יכיר בזכותם של היהודים על הארץ. אני לא מהליכוד אבל ברחבי העולם הגנתי על דרישת ראש הממשלה מהפלשתינים להכיר בנו. הרבה לא הבינו למה זה נצרך והסברתי להם שהוא נוגע בלב הסכסוך – דחייה מוחלטת של הזכות היהודית. שלום זה דבר רציני והוא חייב להתבסס על הכרה בזכות ההדדית".

כשנשאלה ד"ר וילף מדוע בשמאל מתקשים לראות את הדברים כפי שהיא הבינה אותם, היא מבהירה שהמשמעות של הדברים היא דרמטית מדי עבורם "ולכן מעדיפים שלא לפקוח עיניים".

וילף מספרת כיצד היא עצמה חזרה מדוכדכת מאוד מהמפגשים הללו שכן התברר בהם ש"הסכסוך לא על כיבוש והתנחלויות אלא על עצם קיומי פה, ולכן הסיכוי להסדר הרבה יותר קשה. הרבה אנשים מעדיפים שלא להתמודד עם העובדה הזו".

בדבריה קובעת וילף כי היא עצמה מתבדלת משמאל ההלקאה העצמית, השמאל שרואה בנו האשמים בכל. לטעמה עמדה שכזו מתאפיינת בפטרוניות ובקולוניאליות שאינה מקשיבה באמת למה שאומר הצד שמנגד. לעומת זאת "יש הרבה מאוד בשמאל שקוראים לעצמם שמאל שפוי או שמאל היסטורי שאומרים שסוף סוף אלו תפיסות שהיו רוצים לראות חוזרים להנהגה בישראל", היא אומרת וכשהיא נשאלת אם בעקבות הקולות הללו היא שוקלת את חזרתה אל הזירה הפוליטית מדינית היא משיבה: "אולי בבוא העת".

וילף נשאלה מה להבנתה נכון לעשות כאשר מתברר שזו תפיסת הפרטנר המדיני. לדבריה היא מאמינה בכך "שאנחנו חייבים לשאוף כל הזמן. זה לא מתכון לאי עשייה. מתישהו זה יהיה אפשרי. לכן צריך להשאיר את האפשרות לחלוקת הארץ פתוחה. אני מתנגדת להרחבת ההתנחלויות. יש לנו קשר לחברון ובית אל אבל צריך לשמר את האפשרות לחלוקת הארץ ובמקביל להגן בכל מקום בעולם על זכות העם היהודי למדינה משלו".

לדבריה לאמירות מסוג זה יש אוזן קשבת מצידם של קהלים רבים, דווקא בשמאל הליבראלי האירופאי, "כשאני מגיעה עם נכונות להכיר בזכויות הערבים אבל דורשת הכרה שווה בזכות היהודית, אנשים שזלזלו בדרישה של נתניהו להגיד שהדבר מקובל עליהם".

לקראת סוף הדברים נשאלה אם אהוד ברק שלו הייתה וילף מקורבת מאוד, חושב גם הוא כמותה. להערכתה המענה הוא חיובי. "הוא יותר נוטה להאמין שצריך פשוט להמשיך במו"מ. הוא אמר לי שכל אלה שאומרים שלא היה הסכם שלום כי לא נתתי לערפאת לעבור בדלת או לא הייתי מספיק נחמד, זה היה אפילו לא על ירושלים, כשערפאת הבין שבחתימה על הסכם יהיה סוף הסכסוך ותום החלומות לשיבה ולקץ המדינה היהודית הוא לא היה נכון לחתום. כל השאר זה בובעמייסעס".