צפוף

כמה אנחנו שונים זה מזה וכמה קרובים - סיפור קצר לפני בחירות

דעה (גלעדי) אביחיל - עולם קטן , כ"א באדר תשע"ה

אוטובוס אגד
אוטובוס אגד
מאיר סלע

הסטתי את שובלי החליפה לצדדים והתיישבתי. אח, לא ייאמן כמה מפלגות קיימות בתוך המפלגה הקטנטנה שיש לנו; תמיד אני תוהה אם גם ה'ליכוד' הוא רק קבוצה אקראית של שלושים איש שלכל אחד מהם עומדת בראש מטרה דחופה אחרת, או שזה נעשה כמעט בלתי אפשרי דווקא ככל שהמפלגה זעירה יותר והקיום שלה קריטי יותר.

אבל מה שגיליתי הוא שבכלל לא משנה כמה אתה רחוק בהשקפה מהיריב שלך; אם יהיה לך שלום אִתו או לא – זה קשור למשהו אחר לגמרי. לפעמים אני שואל את עצמי מה משנות כל המריבות העליונות שיש לנו על דת ומדינה וקצבאות וילדים, כשהחבר שלי לעבודה צורח עליי כאילו לא לשנינו יש תשעה פיות רעבים להאכיל בבית, ודווקא עם האב שקורא לעצמו 'חד הורי' ומשמש כעוזר הפרלמנטרי של האנטישמית ההיא מהשמאל אני מוצא את עצמי מהנהן בהסכמה. לא בהסכמה, ה' ישמור - אני באמת שולל את דרך החיים שלו; אבל באהדה. מוצא את עצמי מתפלל שיבטלו לו כבר את חובות השכירות וייתנו לו לחיות בשקט. כשהוא מרים את הגבות הזווית מזכירה לי את אבא שלי, ובעיקר מעייף אותי עד מוות להתנגד כל היום. תוהה אם זו הכוונה.

"...הֵי, זוכרת את החייל שסיפרתי לך עליו, זה שיש לו חברה? סוף סוף התארסו..."

הא, מאלה של בנט. זוג צעיר. אייש, לא ככה צריך, אני לא הייתי נותן לבת שלי להחזיק ידיים באוטובוס. ויותר מדי שיער יוצא מהמטפחת...

נו די, מה זה, אין לי שום הנאה מזה! ברגע אחד פתאומי אני יודע, ומצטמצם לעצמי בפינת המושב: כמה דוחה אותי כל העיסוק הזה, ריבונו של עולם. כל המדידות האלה לא באות אצלי מתוך הנפש; סתם איזה ישרואל קטן מאוד שמזדעק בגלל כל הגזֵרות והמלחמות, אבל מה זה באמת קשור. יצר הרע עוכר ישראל שצץ מאחורי הכתף ותופס אצל כל נוסע כאן באוטובוס את הצד שיפתה אותו.

נראים כאילו התחתנו רק עכשיו, גג לפני חודשיים. אצלנו מתחתנים צעירים יותר, מסיימים סמינר והופ. אם היו שואלים אותי הייתי ממליץ ככה גם לד"לים האלה וגם לחילונים, דווקא לחילונים. לפני שמתחילים להיות מדי חוּכמים.
אם כבר, גם החילונים פה מאחורה נראו בסדר. לא נראים מהגויים. אלה בטח לא הצביעו ללפיד. בספרדים עוד נשאר איזה משהו אני חושב.

אם כבר, גם החילונים פה מאחורה נראו בסדר, כמה שאפשר להיות בסדר. לא נראים מהגויים. אלה בטח לא הצביעו ללפיד. בספרדים עוד נשאר איזה משהו אני חושב. אבל בכל זאת ברוך ה' שמצאתי לי את הרביעייה הזו, ספסל של אנ"ש. תמיד צפוף כאן כל כך האוטובוס, אבל הנה, רק מה', פה סביבי כולם משלנו. וגם הליטאי בסדר.

"איזה ריח... מה זה, צינור ביוב התפוצץ פה?"

החילוני מאחוריי. גם אני הרגשתי משהו.

"איזה ביוב", מעקם השני את פיו (אני שומע את זה, בלי צורך בקשר עין, ומתפלא לרגע): "לא ביוב, זה אלה, השחורים".

הגב שלי מועד קדימה מכוח ההצלפה מאחור. כל הקישקעס שלי מתכווצים, המגבעת בוערת על ברכיי.

"הא! לא מתרחצים אף פעם אני אומר לך. רק שופכים על עצמם קצת מים".

"וגם זה פעם בחודש, חה!"

"כן, פה ושם. סירחון אלה".

אנחנו ארבעה שחורים כאן בספסל, אבל לא מִתחזקים זה בזה. בושה גדולה משאירה את העיניים שלי למטה, לא לזהות את עצמי משתקף בשלהם.

אני לא בן אדם. לא מריח כבר כן ביוב או לא, האוזניים פועמות, לא מוצא את הפה שיודע להתפלפל חריף כל כך עם לייזר.

כל הקהל הקדוש שותק לאורך האוטובוס, או שאולי הם ממשיכים למלמל בענייניהם. אולי בכלל לא שמעו, אולי גם לא הריחו, המזרחיסטי נרדם מזמן על רעייתו -  ובאוזניי קולותיהם של שני הטורפים נצעקים מעלה מעלה.

בעצם הם כבר מדברים על כדורגל, אני שם לב, אבל ריבונו של עולם אני לא יכול להרים את היד ללחוץ על הכפתור האדום, אני לא יכול לקום מהכיסא הזה לצעוד אל הדלת, אני לא אני.

המזרחיסטית לוחצת, מעירה את בעלה וקמה. תכף יֵרדו שניהם, הנהג ימשיך ואני אגרר כבול עוד ועוד תחנות הלאה, משותק ושונא את עצמי על השנאה כלפיי, על השתיקה.

"תתבייש לך", אני שומע קול צעיר עולה ועוקף את כל ההמיה, מצליח לגבור על ההדים באוזניי.

"מה?" מלבין הפנים פוער את פיו.

"תתבייש לך על איך שדיברת על בני אדם", חוזרת הצעירה בהדגשה רבה.

ופתאום חוזרות לי העיניים, ואני מרים אותן ורואה את בעלת המטפחת הקצרה לוהטת ורועדת, מישירה מבט אל גוזל הנפש ואז פונה לצעוד עם בעלה אל דלתות האוטובוס, שוב יד ביד.

אני אוזר את מעט הכוחות שחודרים אליי שוב, מיישר את שובלי החליפה ומצליח לרדת אחריהם. הקולות של ההולכים לפניי מגיעים אליי סוערים ומעורבבים, הרוח משתוללת עצומת עיניים על כמה עלוני בחירות, ואני חושב בפעם האלף כמה צפופים האוטובוסים בירושלים.

הסיפור יתפרסם השבת בשבועון עולם קטן

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן