לא נוהגים להירדם

שלוש שעות לפני שבת, עלית על טרמפ, הנהג מנקר כל הדרך ואתה מתחבט. באמת כדאי לשתוק?

אבינועם הרש- מגזין עולם קטן , כ"ז באדר תשע"ה

טרמפים
טרמפים
מערכת עולם קטן

יום שישי, מחלף הראל, 3 שעות לפני שבת.

"לאן?" הוא שאל, לבוש מדים של צה"ל, עיניו טרוטות ובהן מבט מזוגג.

"לת"א" עניתי לו. "בדרך שלך?"

"יש מצב," חייך בחביבות "נעשה לך ג'סטה, למה לא?"

הבעיה בימי שישי הלחוצים בטרמפיאדה היא שכמו בן אדם רעב אתה לא בדיוק תברור את הטרמפים שלך בקפידה וכל עוד לא מדובר בסובארו פשע כחולה שבוקעת ממנה מוזיקה ערבית, אתה בדרך כלל תלך על זה.

הפושעים הלא-זהירים של המדינה

לפני סיבוב שורש הסתכלתי על הנהג המילואימניק וראיתי שהוא מתחיל קצת לנקר. לא בדיוק המראה המומלץ לנשים בהיריון, חולי לב וסתם אנשים בריאים שרוצים להגיע הביתה בשלום.

ברקע השמיע גלגל"צ את 'טרמינל' של מאיר אריאל ובאמצע הדרך הודיעה השדרנית על "עומס תנועה במורשה בגלל תאונת דרכים."

"אחח," צקצק המילואימניק "אני אומר לך, בגלל נהגים סוציומטים שלא נוהגים בזהירות כל המדינה נדפקת."

"וואלה," אמרתי לו בהסכמה, "בעיה, הא?"
איזה מטומטם אני! במקום להגיד לו משהו, לרדת מהמכונית ולהציל את החיים שלי, הפקרתי הכול בשביל הבושה וה'לא נעים'.

"חופשי בעיה," אמר. "שמעת מה קרה אתמול? נהג משאית לא זהיר נתקע בגשר, דפק אותו ועשה פקק בכל איילון שעלה למשק 10 מיליון שקל. פושעים, תאמין לי, פושעים."

המשכנו לנסוע והוא הגביר את עצמת המוזיקה ושפשף את העיניים. התחלתי להרגיש עקצוצים בבטן.

"המוזיקה מפריעה לך?" שאל המילואימינק, "כבר שבוע אני טוחן מילואים. קם ב-3 לפנות בוקר, עושה לחבר'ה גיבוש דובדבן, מצטער, אבל אני גמור מעייפות."

רציתי להגיד לו משהו, אבל לא ידעתי מה. אולי שיעצור. שישטוף את העיניים. שיחכה רגע משום שהוא יכול לסכן את שנינו, אבל הפה שלי רק אמר לשכל תודה שפנית אלינו ו-don't call us - we will call you, והמשיך לשתוק.

100 מטר לפני מחלף לה גוארדיה זה קרה:

לפני שהבנתי מי נגד מי הרגשתי איך האוטו מאט בבת אחת, כמו F-15 שנפתח לו המצנח. הייתי מבולבל. גם הוא. ניסיתי לארגן מחדש את המחשבות: אנחנו נמצאים באמצע נתיבי איילון, האטנו בבת אחת בכביש שמכוניות טסות בו גם על 110 קמ"ש. משהו לא טוב הולך לקרות.

שלוש. שתיים. אחת.

חריקה של מכונית. בום! עוד חריקה של מכונית. עוד בום! עוד חריקה ועוד אחת. בום, בום! תאונת שרשרת.

זה היה כמו בחלום רע, רק תורידו את החלום. מכוניות התנגשו מסביבנו. מהומת אלוקים פרצה. המילואימניק ישב בתוך המכונית, מתקשה להבין מה קרה הרגע, המום כולו.

לא יכול להיות שיצאנו מזה בלי כלום. שריטה, משהו? בדקתי מהר את עצמי. הכול במקום.

"אתה בסדר?" הוא שאל אותי, "מצטער בן אדם, אין לי מושג מה קרה. כנראה נרדמתי, הייתי צריך לעצור קודם. העברתי בטעות את ההילוכים לרוורס והאוטו נעצר בפתאומיות."

מצטער? חשבתי. כמעט הרגת את שנינו, יצרת קטסטרופה ואתה אומר לי שאתה מצטער?

רעדתי בכל הגוף. גם אדון גיבוש דובדבן שלנו רעד. בתוך שניות התחילו צעקות. ראיתי שם שתי בנות מזל פחות מאתנו שספגו מהלומה של מכונית שנכנסה בהן מאחור וגם אמא שהתחילה לבכות ולדאוג לבן הקטן שלה, שפשוט הצטנף לו בתוך עצמו אחוז פחד ובכה בשקט.

בתוך דקות הזירה הפכה לשדה קרב. סירנות פילחו את האוויר, ניידות בכל מקום. שוטרים התחילו לקחת פרטים ושדרנית גלגל"צ אחת הודיעה לכולם:

"עקב תאונה בנתיבי איילון נוצר עומס כבד בין לה גוארדיה למחלף השלום. אנא שימו לב."

תרבות ה"יהיה בסדר"

אחרי כמה שעות חשבתי על האירוניה של החיים והרהרתי שאסור לדון אף אדם לכף חובה. אני נזכר במילואימניק ובדברי התוכחה שיצאו מפיו בפאתוס גדול כל כך על הסוציומטים הפושעים שדופקים לנו ת'מדינה והנה עוברות דקות מעטות והוא כבר נכלל עם אותם נהגים לא זהירים שמסכנים את עצמם ואת הסביבה שלהם.

חשבתי גם שכנראה נעשה לנו נס, אבל כמה הרס וחורבן ראיתי בעקבות התאונה הזו מסביב. אחר כך הרגשתי איך הכעס ממלא לי את חלל הבטן ומתחיל לעלות לעבר הגרון שלי:

איזה מטומטם אני! במקום להגיד לו משהו, לרדת מהמכונית ולהציל את החיים שלי, הפקרתי הכול בשביל הבושה וה'לא נעים'.

ראיתי אותו מנקר כמה פעמים, הייתי יכול לעשות משהו, וכלום.

הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה ונשבעתי לעצמי שמאותו רגע, לא משנה מה קורה, אני לא אקריב את החיים שלי - לא בגלל יום שישי, ולא בגלל אף אחד אחר.

מדהים כמה חזקה הנטייה שלנו הישראלית וטבעית כל כך לסמוך על ה'יהיה בסדר' הזה. המילואימניק היה גמור מעייפות, אבל הוא גם היה בטוח שלמרות העייפות הזו הוא יוכל לשרוד את כל הנסיעה. הוא טעה והרבה מאוד חפים מפשע שילמו על הטעות הזו.

לפעמים א-לוקים שולח לנו שיעור לחיים, ואנחנו רק צריכים לדאוג לשמור על העיניים שלנו  פקוחות ולא לנקר, בשביל שלא נפספס אותו. לפעמים, כמו שהבנתי, אין הזדמנות שנייה לתקן טעות ראשונה.

המאמר פורסם במגזין הנוער עולם קטן. הצטרפו עכשיו