"מתי מגיעים? אחרי ההר הזה. עוד קצת"

נדמה שהעליה מאתיופיה היא יציאת מצרים של ימינו. זיוה מקונן דגו מספרת על הפער בין ירושלים של זהב לבין ישראל של רמת הכנסה וצבע עור

הילה מלמד- עולם קטן , ה' בניסן תשע"ה

מקונן-דגו עם רוה''מ נתניהו
מקונן-דגו עם רוה''מ נתניהו
מערכת עולם קטן

באישון ליל גורלי בשנת תשמ"ד החלה זיוה, אז ילדה בת אחת-עשרה, את יציאת מצרים שלה. מֵחֶבל גונדאר שבצפון אתיופיה, דרך מדבריות סודן, צעדו היא ובני משפחתה. הם התהלכו בהרים תלולים וביערות סבוכים בשעות היום, והתגנבו דרך אזורים מיושבים בשעות הלילה, אל היעד: ירושלים. כיום זיוה מקונן דגו היא אם לחמישה ומנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. היא פועלת רבות לשילוב בני העדה בחברה הישראלית, ומנגד לא שוכחת את מסורת יהדות אבותיה, שחיה ופועמת בה גם כיום.

חג הפסח המתקרב ובא עלינו לטובה הוא הזדמנות להתוודע למסורת הייחודית של יהדות זו, מהמנהגים כאכילת הקרבן מתחת לכיפת השמיים, כל משפחות הכפר יחד מבלי להותיר ממנו עד הבוקר, ועד לגעגוע היהודי אל הבית, אל ירושלים. מהמסע בעקבות הכיסופים אל שבר ההגירה, אבדן הזהות והניסיונות מלאי האמונה לגבור על הקשיים - ולצמוח מתוכם.

 

חג השמחה והחופש

"לא קל להיות יהודי בגלות - ובמיוחד באתיופיה," זיוה מספרת. "היה ברור ששומרים על הייחודיות שלנו ועל היהדות בכל מחיר. מסתירים ושומרים. אנחנו היהודים גרנו בכפרים נפרדים, והחברה הכי טובה שלי הייתה נוצרייה וגרה בעיר. היא מעולם לא הייתה אצלי בבית, והייתי מספרת לה הכל חוץ מהפרט הכי משמעותי וטריוויאלי בחיים שלי, שאני יהודייה. בחול המועד פסח הלכתי לבית הספר ועברתי בבית שלה כדי לקרוא לה, ופתאום מצאתי אותם אוכלים. כל כך נבהלתי מהחמץ. היא אמרה לי: בואי, תיכנסי, תאכלי אתנו. מתוך בהלה רציתי לברוח, אמרתי לה שיש צלצול ושאני חייבת לרוץ. רצתי לבית הספר והיא רצה אחריי ולא הבינה מה קרה. הייתי כל כך מבוהלת ומפוחדת, גמגמתי ואמרתי לה שלא רציתי שיענישו אותי..."

 

כילדה, הבנת למה עלייך להסתיר את יהדותך ואת אורח חיי משפחתך?

"בוודאי. אם החברה שלי הייתה מגיעה אליי הביתה, היא הייתה רואה את מלאכות היד של היהודים, אריגה וקדרות בסגנון יהודי. אמא שלי הייתה רוקמת מדהימה.
הסביבה הייתה נוצרית ואסור היה שידעו שאנחנו יהודים, אחרת היו מאשימים אותנו בעין הרע, כאילו אנחנו עלולים לגרום למחלות ומוות של אנשים,
."הסביבה הייתה נוצרית ואסור היה שידעו שאנחנו יהודים, אחרת היו מאשימים אותנו בעין הרע, כאילו אנחנו עלולים לגרום למחלות ומוות של אנשים, ויכלו להתנכל לנו ואפילו לרצוח

 

את זוכרת גם חוויות טובות מהילדות באתיופיה, ומחג הפסח המיוחד שנחגג שם?

"כל כך הרבה," אומרת זיוה וצחוק בקולה, "אני זוכרת במיוחד את ההתארגנות וההכנות לפסח. מכינים כלים חדשים, מחרס, ויש קמח מיוחד שנטחן רק לקראת פסח. אני זוכרת חג של תענית מצד אחד, לחם עוני, לא אוכלים בשר או מוצרי חלב אלא רק חלב טרי וקטניות." היא מסבירה כי יהדות אתיופיה מפרשת 'מחמצת' ככל דבר שמשנה טעם: חלב שהחמיץ, שמנת, גבינות, תבשילי בשר. "מצד שני, יש חיטה שנשמרת במיוחד, שממנה נטחן הקמח במטחנה חדשה וביד, ואבקת חומוס שעושים בנפרד ליהודים בעזרת הכלים החדשים. אין מכירת חמץ או ביעור חמץ אלא הביאו לבקר לאכול את האינג'רה והלחם שנשאר. למרות שפסח באתיופיה הוא בתחילת החורף יש הרגשה של התחדשות ממש. החג נקרא 'פאסיקה' - שמחה, חופש. אני זוכרת את ההכנה הקפדנית של המצות ואת הציפייה לריח של המצה שיוצאת מהתנור ראשונה."

 

פרט לפירוש השונה ל"מחמצת", מה עוד מיוחד בחג הפסח באתיופיה?

"ליל הסדר נקרא 'קרבן', היו כפרים שצלו קרבן-פסח והיו כפרים שהמצה הראשונה שימשה להם כקרבן, כמו אצלנו. כל משפחה הביאה את המצה שלה. כולם אכלו יחד, ואסור היה להשאיר ממנה עד הבוקר. זו הייתה חוויה משמעותית כל כך - כל הכפר אוכל יחד לאורו של הירח המלא והשמיים החשופים של אתיופיה. לא כמו פה שפנס הרחוב מפריע לך. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין."

 

נשמע שאת מתגעגעת.

"ממש. ממש."

 

ויש גם דיבורים בליל הסדר, קריאה של ההגדה?

"רק סיפור יציאת מצרים. אצלנו בכפר לא היה קֵייס (הדמות הרבנית בעדה האתיופית, ה"מ), אבל דוד שלי היה קרוב להיות קייס, הוא היה מספר חידות וסיפורים לילדים. היו מקומות שהציגו הצגה שתמחיש את יציאת מצרים, וכל הזמן הזה אמרנו – אנחנו עדיין באתיופיה, בארץ זרה, שנה הבאה בירושלים. הייתה כמיהה חזקה."

 

איך דמיינתם את יציאת מצרים הפרטית שלכם?

"זו שאלה קשה. הציפיות שלנו, הפנטזיות, החלום שלנו על ירושלים ועל ארץ ישראל, היו כל כך נאיביים. לא יכולנו לדמיין שזה מה שמחכה לנו. גם המעבר מהכפר לעיר היה לא פשוט, אבל בעיקר הציפיות שלנו מבחינה דתית. המושג 'חילוני' לא היה קיים באתיופיה. או שאתה יהודי או שאתה מתבולל ויוצא מהקהילה, לא שייך. האמנו שכל האנשים פה מתהלכים בלבן, כמלאכים. יש לי דוד שעלה לארץ, כיום הוא בן שמונים ושמונה, ועדיין נשבע ב'ארץ האמת', שכולם בה דוברי אמת ורודפי צדק. לעומת החלום, חווית הפסח הראשון במרכז הקליטה בכרמיאל הייתה קשה נורא. כל מרכז הקליטה הגיע למתנ"ס ובראש ישבו ארבעה אנשים וקראו את ההגדה בעברית ואף אחד לא הבין אותם. וחמור עוד יותר – כולם ראו את המאכלים, הסלטים למיניהם, שבשבילנו הם חמץ ממש, מה קורה פה?"
ובראש ישבו ארבעה אנשים וקראו את ההגדה בעברית ואף אחד לא הבין אותם.

וכולם ראו את המאכלים, הסלטים למיניהם, שבשבילנו הם חמץ ממש, מה קורה פה?"

 

הסבירו לכם שזו ההלכה בארץ?

"מה פתאום? מי הסביר לאנשים האלו שבאו מסודן? לא דיברו אתנו בכלל."

 

לאבותינו ולנו

מטרתו של אחד מהפרויקטים המיוחדים של זיוה היא חיזוק מעמדם של הקייסים בארץ ותיעוד מסורת חג הפסח באתיופיה. לפני שלוש שנים, בעקבות הפרויקט, יחד עם זיכרונות הילדות ורצון לשמר את המסורת, החלה זיוה לחגוג את חג הפסח כמו שחגגו אבותיה.

 

ספרי לי על העבודה שלך עם הקֵייסים, ואיך בעצם התגלגלת ממנה לחידוש מסורת הפסח.

"הכל התחיל בעקבות הלימוד שלי בבית המדרש הפלורליסטי "'תהודה', של ארגון 'קולות' ומדרשת אורנים. היו בבית המדרש הזה אנשים מכל המגוון של החברה הישראלית, חילונים ודתיים, לומדים יהדות ומפתחים עשייה חברתית. בהיותי בחורה שעלתה מאתיופיה, מצאתי את עצמי בקונפליקט – אני מספרת איך היה פסח באתיופיה ואומרת שאנחנו מאבדים את המורשת שלנו, אבל אני בעצמי לא שומרת אותה. סבתא שלי, בניגוד אליי, אפילו לא שתתה מים בבית של נוצרים. אחותה הבכורה או ההורים שלה, כשנגעו בנוצרים - חזרו, טבלו ונטהרו. ההורים שלי עדיין שומרים על ההפרדה בפסח, קונים גבינות ומוצרי חלב רק לילדים ולא בשבילם.

כשלמדתי הלכה בפנימייה ובמדרשה בבר אילן, אמרו לנו שהמסורת שלנו לא נכונה, שהאבות שלנו לא למדו ולא ידעו, שהמשנה והתלמוד לא הגיעו ובטח לא השולחן ערוך. אנחנו מקבלים על עצמנו את ההלכה, אבל מנגד אני אומרת - רגע, מה קורה פה? אי אפשר למחוק משהו ייחודי כל כך."

 

ואיך פעלת למען שימור המסורת?

"החלטתי שאני רוצה לעבוד עם הקייסים ולחזק את המעמד שלהם, אחרי המשבר של המעבר והמסע הקשה דרך סודן אל הארץ. רציתי לתעד עִמם, לכתוב, להביא את הנכס הזה קודם כל לקהילה כדי לחזק את הדימוי העצמי שלנו, הזהות היהודית העמוקה שלנו. לאחר מכן רציתי להוציא את הנכס הזה לחברה הישראלית כולה. זה היה הפרויקט הראשון, לכתוב. כרגע אנחנו בעיצומו של תהליך בפרויקט השני: איסוף התפילות המדהימות של חג הסיגד שמבוססות על ספר תהילים ועזרא ונחמיה, שאינן נגישות בגלל השפה, וחבל."
החלטתי שאני רוצה לעבוד עם הקייסים. רציתי לתעד עִמם, לכתוב, להביא את הנכס הזה קודם כל לקהילה כדי לחזק את הדימוי העצמי שלנו, הזהות היהודית העמוקה שלנו.

 

בעינייך הלימוד והתיעוד רלוונטיים גם לישראלים שאינם יוצאי אתיופיה?

"ודאי, הם משמעותיים, במיוחד בתוך הפסיפס של החברה הישראלית וקיבוץ הגלויות. זו תרומה חשובה, ללמוד ולהכיר את השורשים, משום שבסופו של דבר רוב ההלכות שלנו היום הן המוצר המוגמר. העשייה ההלכתית הראשונית נמצאת במסורת."

 

בכל דור ודור

בשנת תשמ"ד, כאמור, יצאה זיוה עם משפחתה מאתיופיה. "הייתה תקופה ארוכה של כמה חודשי התארגנות," היא נזכרת. "ההתארגנות הוסתרה גם מהילדים, למרות שהאחים הגדולים ידעו וגם אני כבר הבנתי את הרמזים; הבקר נמכר, כל הכפר היהודי התרוקן שבוע אחרי שבוע. אח שלי נסע כאילו ללימודים אקדמיים באירופה ובאמת הוא הגיע לארץ. גם בני הדודים הצעירים שלי כבר ברחו מההורים שלהם כשהבינו שיש דרך להגיע לארץ ישראל, ואותי השאירו מפני שהייתי ילדה. לקחנו ציוד, אוכל יבש, ואת הכסף ממכירת הבקר והרכוש שלנו."

 

ואז התחלתם את המסע.

"יצאנו מהכפר חמישים ושניים איש. היינו שמונה אחים, הצעיר בן שלוש והגדול בן שמונה-עשרה. שני אחים נוספים באו בדרכים אחרות ולא הצטרפו אלינו. אבא שלי עבד במשרד החקלאות וכדי שלא יגלו שברחנו הוא נשאר מאחור. אמא שלי יצאה עם כל הילדים, המשפחה, הדודים. גם סבתא שלי התחילה את המסע ואחרי יום הבנו שזה קשה מדי בשבילה והיא נשארה אצל קרובי משפחה. החלום שלה היה רק לדרוך על האדמה בארץ הקודש, לא יותר. היינו בטוחים שכעבור שבוע נהיה בירושלים, ודוד שלי יחזור וייקח אותה. הלכנו שבוע וחצי מאתיופיה לסודן, באזורים המיושבים בלילות, ובימים הלכנו רק בהרים. אחר כך חיכינו שלושה חודשים במחנה פליטים. אחרי שכבר הגענו לארץ כתבו לנו שסבתא נפטרה אצל הנכדים שלה."

 

מה הרגשת כילדה? התרגשות, פחד?

"הרגשות מעורבים," אומרת זיוה וקולה מוצף רגשות. "כל לילה התקיפו אותנו שודדים. שדדו את כל הכסף שלנו, איימו וירו. לצערנו הרב, אחרי שלושה ימי הליכה איבדנו ילדה בת שלוש, היא פשוט נעלמה. איבדנו עוד אדם בן ארבעים וחמש. מורי הדרך אמרו שאי אפשר לחפש אותו מכיוון שאנחנו קרובים לסודן, וזו סכנה של מוות מצמא באזור המדברי. הם אמרו שהוא כבר יבוא עם סוחרים סודנים, אבל לא ראינו אותו יותר. מורי הדרך רימו אותנו, ניצלו את המצב. זה סיפור קשה וכואב. כילדה אני זוכרת בעיקר את המסע, הלילות האלה של 'מתי מגיעים, אחרי ההר הזה, עוד קצת', ושאני לא אגיד שאני עייפה ושאין לי כוח. אחותי, בגיל תשע בלבד, הלכה יותר משש מאות קילומטר בהרים תלולים וגבוהים כל כך, וביערות הצפופים של האזור הטרופי. זה לא ייאמן. כשאני חושבת על הנאיביות, התמימות, האמונה - זה לא נתפס. איך קמים, חושבים שזו הדרך והולכים?..."

 

זיוה ומשפחתה שהו במחנה פליטים בסודן כשלושה חודשים בתנאים קשים, פיזית ונפשית. "אבל, כמו שאומרים, היהודים לא שמרו את השבת אלא השבת שמרה על היהודים. גם כשאיבדנו את לוח השנה היהודי, שם במדינת אויב, פתאום הגיע אלינו מידע שמחר 'קרבן' והעברנו קמח בסתר". בליל שבת אחד נחתו מטוסי חיל האוויר שם במדבריות, והעלו את היהודים לארצם.
בליל שבת אחד נחתו מטוסי חיל האוויר שם במדבריות, והעלו את היהודים לארצם.

 

לא מספיק דתיים בשבילכם

זיוה ממלאת כעת את תפקיד מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, ולזכותה רשומים מפעלים רבים למען בני העדה בארץ ולשימור המסורת היהודית של אבותיה.

"בהיותי מנכ"לית האגודה," היא מרחיבה ומספרת על תחומי פעילותה, "תפקידי הוא להילחם כל הזמן נגד אפליה והדרה. זה לא פשוט. הקהילה כולה במשבר עצום, באופן מובהק רואים את המשבר מתבטא ברצח הנשים. באתיופיה מעולם לא היה בעל שרצח את אשתו, אפילו לא אצל הנוצרים ובטח לא אצל היהודים. זה לא מעשה אנושי. ובארץ - כל מקרה שאני שומעת בחדשות אני שואלת אם הוא מהעדה או לא. זה הפך להיות כאילו הסיפור שלנו."

 

את מרגישה שאת עובדת יחד עם המערכת, העירייה והממשלה, או מולה?

"מולה. המערכות פועלות למען מי שצועק ודורש ולא עבור מי ששותק ומוריד את הראש. התחנכנו על כבוד לאחר, על נימוס, על ויתור על עצמך למען האחר. פתאום צריך לוותר על ערכים כדי לשרוד בעולם של אינדיבידואליזם ותחרותיות. אנחנו צריכים כל הזמן לשקף ולהראות את המצב, לפעמים השיקוף עוזר ולפעמים מנציח את הנזקקות."

 

מה נותן לך את הכוח לפעול במציאות כל כך מורכבת וקשה?

"מעל הכל - האמונה. שאני שייכת לעם הזה, שאני חלק, שאין לאף אחד זכות ובעלות על האמונה באלוהים ולא על היהדות. גם הרצון לבנות חברה טובה יותר וחיים טובים יותר מחזק אותי מאוד."

 

ויש לך סיפוק מהעשייה שלך?

"אני לא יודעת, בכל יום יש סיפורים קשים אחרים. יש הצלחות, כמו חוק ייצוג הולם במקומות עבודה שהעברנו במרץ שנה שעברה. זה משמח, אבל מצד שני – פה, במדינת ישראל, צריך חוק כזה כדי שאנשים יתקדמו בזכות הכישורים שלהם? כדי שהצבע לא יהיה מחסום?"
מצד שני – פה, במדינת ישראל, צריך חוק כזה כדי שאנשים יתקדמו בזכות הכישורים שלהם? כדי שהצבע לא יהיה מחסום?"

 

הקייס בחג הסיגד בירושלי מנחם סיני
הנשים בחג הסיגד בירושלים מנחם סיני

בבית שלך היה מובן שתלכי לאקדמיה, או שההורים הופתעו?

"היה ברור בבית שכולם הולכים לאקדמיה. אח שלי סיים שתים-עשרה שנות לימוד באתיופיה, התקבל לטכניון והוא מהנדס. האבסורד הוא שאנחנו ארבעה אחים שגדלו והיו בילדותם באתיופיה, ואנחנו אקדמאים. מהאחים שגדלו פה אחת עדיין לומדת ושלושה לא השלימו תעודת בגרות."

 

איך את מסבירה את הפער?

"לנו באתיופיה הייתה ילדות מאוד מגובשת, זהות יהודית ברורה ויציבה. כמו שהייתה לנו יכולת התמודדות מול הנוצרים, הייתה לנו יכולת לומר לעצמנו שאנחנו יכולים ושנצליח. הילדים שגדלו פה גדלו להורים אחרי משבר, הורים שאף אחד לא עזר להם לעבד את הקושי, את האבדן. הם לא יכלו לתפקד כהורים. הם חוו מעבר חד של תרבויות; מחברה פטריארכלית היררכית לחברה פתוחה, וגם הדברים הכי ברורים כמו השבת התערערו. מה מותר? מה אסור?

אנחנו הגענו לארץ בניסן, ועד יום כיפור אמא שלי לא האמינה שזו מדינה יהודית, היא לא הבינה איך יכול להיות שמדברים עברית אך לא שומרים שבת. עד שביום כיפור הכל דמם ושקט. רק אז היא האמינה. עד כדי כך המשבר היה עצום. דיברתי עם חברה על הנוער שמידרדר, והיא אמרה 'מי שלא נורמלי זה אתם ששורדים ומתמודדים'. מי שמגיעים לשוליים של החברה הם הנורמליים. זה היה אחרי פרשת הדם (מדיניות השמדת מנות דם שנתרמו על ידי יוצאי אתיופיה. ה"מ)."
אנחנו הגענו לארץ בניסן, ועד יום כיפור אמא שלי לא האמינה שזו מדינה יהודית, היא לא הבינה איך יכול להיות שמדברים עברית אך לא שומרים שבת. עד שביום כיפור הכל דמם ושקט.

 

את מאמינה שהחזון שלך יתגשם?

"בוודאי. לולי האמונה הזו לא הייתי בעבודה הזו. כבר עכשיו יש כל כך הרבה אקדמאים, ספורטאים, צעירים שמצאו עצמם בתפקידי מפתח, רופאים, מהנדסים, משפטנים. אבל האתגר הוא של כל החברה הישראלית, לא רק של הקהילה. זה הסיפור של כולנו; התלמידים יוצאי אתיופיה שלא מתקבלים לבתי הספר, אחר כך ילכו לצבא עם הילדים של מי שלא קיבל אותם. אנחנו צריכים להבין שכולנו אחד, אחרת אנחנו בבעיה. עיקר הקושי הוא עם המגזר הדתי, בתוך עמנו דווקא. המוסדות הפריטו את עצמם עם גדרות של רמת דתיות או רמת ההכנסה. בשום תיכון או חטיבת ביניים בארץ לא משלמים סכומי כסף גדולים כל כך כמו בישיבות ובאולפנות. גם צריך להיות עם כיסוי ראש וצריך כך וכך, וזה חוסם. האבא לא הלך עם כיפה באתיופיה, הוא שומר שבת וחגים וכשרות אבל בשביל המוסדות הדתיים הוא לא מספיק דתי."

 

געגוע לשמים חשופים

אני דוחקת בזיוה שתספר לי סיפור משמח לסיכום. הקושי ניכר בדבריה עד כה; מערכת היחסים המורכבת בין החלום למציאות, בין ירושלים של זהב ולובשי-לבן לבין ישראל של רמת הכנסה וצבע עור. המאבקים היומיומיים מול המערכת שמציבה עוד ועוד מחסומים, מול הדעות הקדומות, מול הפערים. הגעגוע לשמי הילדות החשופים, התמימים, למול תחושת האחריות לעתיד ילדיה, עתיד ילדינו. הדבקות במסורת האבות האמונה החיה ופועמת, למול הצורך להשתלב, להצליח וגם לתרום בעולם המודרני, ולעתים המנוכר. אני מבקשת סיפור שמח, על ערב אחד שבו היא אמרה לעצמה: "כמה טוב שקמתי הבוקר לעבודה." לא בקלות היא נענית לי, ספק מצניעות ספק מחשש לקפוא על השמרים. בסוף היא מסייגת; "זה סיפור קטן", ומספרת.

 

"הגיעה אלינו, לאגודה, אישה שעלתה לארץ בשנת תשנ"ז. היו לה שני ילדים, בת שלוש ובן חמש, אבל בעלה לא נתן לה לקחת אותו אִתה. היא חצתה את הגבול עם הילדה והגיעה לארץ, בעוד הילד נשאר בסודן. במשך השנים היא כל הזמן שאלה ובדקה אם הילד שלה חי ואם הוא בסדר. כשהילד היה כמעט בן שמונה-עשרה היא גילתה דרך סוחרים בין סודן לאתיופיה שהייתה אִתם בקשר, שהוא מחפש את אמא שלו באתיופיה. היא פנתה למשרד הפנים, ובמשרד הפנים אמרו לה 'בסדר' ושילחו אותה. כל חודש היא באה אליהם, אמרו לה 'בסדר' ולא עשו כלום. לבסוף היא הגיעה אלינו, היא סיפרה לי את כל הסיפור ואני ישבתי ובכיתי. פניתי לדסק האתיופי של משרד הפנים, ושם אמרו לי: "מה ההתרגשות? היא פנתה רק לפני שמונה חודשים!" עניתי שמדובר בילד יהודי, הוא נולד בסודן ומדבר ערבית, הוא לא מבין מילה באמהרית, הוא מסתובב באתיופיה ומחפש את אמא שלו. אין לו שם אף אחד, זה פיקוח נפש! הם רק גיחכו. פנינו לשר הפנים, הרגשתי שהרמתי את כל המשרד. לא ישנתי לילות. האם נסעה לאתיופיה ופגשה את הבן שלה, אבל משרד הפנים לא נתן לו אישור לעלות למטוס. בזכות העבודה שלנו בתוך חודשיים הוא קיבל זימון לשגרירות ועלה יחד אִתה לארץ. סיפור קטן..."

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן