הבחירות בקושי הסתיימו וממשלה חדשה עוד רחוקה, אולם כבר כעת ברור שבנימין נתניהו ישאף להגדיל את מספר שרי הממשלה. שר האוצר לשעבר לפיד, שיזם את תיקון החוק המגביל את מספר השרים ל‑18, כבר הספיק לתקוף על כך את ראש הממשלה, תוך שהוא מכנה את הגדלת מספר השרים "שחיתות".
"אסור להגדיל את הממשלה מעל ל‑18 שרים. זה הכסף שלכם. זה מאות מיליוני שקלים שיכולים ללכת למעונות יום ולהורדת מחירים", כתב לפיד פחות מ‑48 שעות לאחר סגירת הקלפיות. "מה התירוץ שלהם הפעם? נוחות פוליטית? סידורי עבודה? זוהי שחיתות ואנחנו ניאבק נגדה בכנסת ואם צריך גם בבית המשפט העליון. מה הם חושבים, שאם הבחירות נגמרו המאבק הסתיים? הוא רק מתחיל".
לפיד, ואין זו הפעם הראשונה, מפריח באוויר מספרים בלתי מבוססים, כשגם הוא יודע שאין להם שום כיסוי. על פי כל ההערכות, מדובר על הוספה של ארבעה שרים לממשלה, שתגדל מ‑18 השרים שמתיר החוק כעת ל‑22. עלות לשכת שר (כולל התוספת המינורית בשכר חבר הכנסת שהופך לשר) היא כחמישה מיליון שקלים בשנה. עלות האבטחה הייתה בעבר כשלושה מיליון שקלים בשנה, אבל מאז שהוסרה האבטחה הצמודה היא ירדה משמעותית. כך שלא מופרך להניח שהיא לא עולה על 1.5 מיליון שקלים בשנה. לאור זאת, עלותם של ארבעה שרים נוספים היא כ‑26 מיליון שקלים בשנה. גם בהנחה האופטימית שהממשלה הנוכחית תחזיק מעמד ארבע שנים מלאות, העלות לא תהיה גבוהה בהרבה מ‑104 מיליון שקלים. קצת רחוק ממאות המיליונים שלפיד מבטיח למעונות היום וליוקר המחייה.
מעבר לכך, הטענה שממשלה עם מעט שרים היא ממשלה זולה יותר, אינה עומדת במבחן המציאות. למעשה, ההפך בדיוק הוא הנכון. שרון המורה ונתניהו התלמיד הוכיחו שניהם שממשלה גדולה היא ממשלה יציבה. איש איננו ממהר לנטוש את "כורסאות עור הצבי", כפי שאהב שרון לכנותן. זו אמנם לא השוואה מדעית, אך ממשלת נתניהו השנייה, על 30 שריה, החזיקה כמעט ארבע שנים. ממשלת נתניהו השלישית, עם 20 שרים בלבד, שרדה כמחצית הזמן.
בחירות עולות למדינה כ‑450 מיליון שקלים. אם הן קורות אחת לארבע שנים מדובר בעלות שנתית ממוצעת של 112.5 מיליון שקלים. אם טווח הזמן מצטמצם לשנתיים, העלות השנתית מוכפלת ל‑225 מיליון שקלים. העלות השנתית של עשרה שרים נוספים היא כאמור 65 מיליון. החיסכון השנתי עומד אם כך על קרוב ל‑50 מיליון שקלים, לא מעט.
בהקשר זה כדאי לקחת בחשבון שחברי כנסת עולים למדינה הרבה יותר מאשר עלות שכרם. הצעות חוק פרטיות שעוברות הן נטל כבד על הקופה הציבורית, גם אם המטרה היא נאצלת ונעלה לכל הדעות. לעתים עלותו של שר או סגן שר מתגמדת לנוכח העלות של חקיקה פרטית שיוזם חבר כנסת. כל אלו מצטרפים לחיסכון שמעניקה כאמור היציבות הפוליטית היחסית. ליציבות הפוליטית ישנו יתרון כספי נוסף: יציבות תקציבית והענקת ודאות גדולה יותר למשק כולו.
מחאת הקיץ: הסוף
אחת המשימות המורכבות ביותר והיומרניות ביותר היא לנסות ולנחש כיצד תשפוט ההיסטוריה בדיעבד מהלכים ומאורעות שמתרחשים לנגד עינינו בזמן אמת. למרות זאת, תרשו לי להסתכן בהערכה יומרנית: בחירות 2015 יסמנו את סופה של אשליית מחאת קיץ 2011.
אותה מחאה, עם אלפי הצעירים שגדשו את האוהלים בשדרה, יצרה לרגע אחד ארוך אשליה מאוד מושכת. אותם צעירים ניסו, ולזמן מה נראה היה שגם הצליחו, להכתיב שינוי בסדר היום הישראלי. במקום עיסוק בנושאים מדיניים, ביטחוניים ומגזריים, נעשה ניסיון נוגע ללב להשליט על השיח סדר יום אזרחי. בראשו עמדו הנושאים הכלכליים: מחירי הדיור ויוקר המחייה, בעיקר מנקודת מבטם של בני מעמד הביניים. סעיפים נוספים בסדר היום האזרחי היו סוגיות כדוגמת השוויון בנטל וחלקן של קבוצות כדוגמת חרדים, ערבים ומתנחלים בעוגת התקציבים. השכבות החלשות, יש לציין, לא היו חלק מאותה המחאה ולא עמדו במוקד דרישותיהם של מנהיגיה. הצעירים שהנהיגו את המחאה היו רחוקים מלהיות עשירים, אולם השדר שיצא ממנה נגע בעיקר למי שיש לו אבל קשה לו.
במובן זה, עלייתה המטאורית של מפלגת יש עתיד, מ‑0 ל‑19 מנדטים בתוך מספר חודשים של קמפיין, ייצגה את רוח המחאה באופן מושלם. יש עתיד היא מפלגה עם סדר יום אזרחי מובהק ואמירות מדיניות וביטחוניות קלושות, אם בכלל. היא גם מפלגה שפונה בעיקר לבני מעמד הביניים, עם אוריינטציה תדמיתית "צפונית". בחירות 2013 עמדו בסימן יש עתיד, ורוח המחאה נראתה קרובה לניצחון יותר מאי פעם.
שנתיים בלבד חלפו וכיוון הרוח כבר השתנה. המייצג של השינוי הוא משה כחלון, המיני-מטאור של הבחירות האחרונות. מפלגתו של כחלון היא למעשה מפלגת פריפריה. ערד, קריית שמונה, ירושלים וחדרה הם רק חלק מהמקומות שמרכיבים את האתוס המפלגתי החדש. תל אביב, לעומת זאת, יצאה קצת מהאופנה.
אינדיקציה נוספת לחילופי סדר היום היא הקמפיין המוצלח מאוד של ראשי שתי המפלגות הגדולות. גם בימין וגם בשמאל נהרו המצביעים מחדש למפלגות שהסעיף הראשון בסדר יומן הוא מדיני-ביטחוני. הימנים שחזרו לליכוד והשמאלנים שחזרו לעבודה החזירו למוקד סדר היום את החלוקה השבטית ואת מותו של סדר היום האלטרנטיבי.
כל זה, יש להדגיש, בכלל לא אומר שמצוקותיו של האזרח הישראלי השתנו. יוקר המחייה, מחירי הדיור, הזנחת הפריפריה והעתיד הלוט בערפל, ממשיכים להטריד מאוד את הישראלים. אם ממשלת נתניהו-כחלון-בנט-דרעי-ליצמן-ליברמן לא תטפל במצוקותיו של האזרח, מרכיביה עלולים לסבול מאוד בבחירות הבאות. כחלון נתניהו ובנט הבטיחו, והציבור בהחלט מצפה מהם לקיים. אולם סדר היום המרכזי השתנה, ומנהיגי אותה מחאה יחזרו בקרוב מאוד, סביר להניח, לגודלם הטבעי כמנהיגים וכפוליטיקאים.