הבית היהודי צריך לדרוש מנתניהו תמורה אידיאולוגית בתחום ההתיישבות. נתניהו בהר חומה
הבית היהודי צריך לדרוש מנתניהו תמורה אידיאולוגית בתחום ההתיישבות. נתניהו בהר חומהצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

1

תוצאות הבחירות התקבלו בליכוד בחגיגות ניצחון ששיכרונן טרם פג. דוברי הליכוד מתפארים שהעם נתן את אמונו במפלגתם. הם שוכחים שרק החשש מפני ממשלת שמאל הוא שהחזיר אליהם קולות נודדים, שעד לרגע האחרון ממש לא התלהבו להצביע מחל.

נתניהו פרסם אמנם מודעת תודה למצביעי הציונות הדתית שנענו לקריאתו והצביעו לליכוד ולא לבית היהודי או ליחד. אבל מלבד אותה אמירת תודה, בשלב זה לא נראה שהוא מתכוון לגמול למצביעי הציונות הדתית במתן יחס נדיב למפלגה שקולותיה זרמו אליו כדי להציל את שלטונו.

2

מלבד מפלגת כולנו החדשה של כחלון, שאר המפלגות המועמדות להשתתף בקואליציה מגיעות אל המשא ומתן עם כוח מצומק. מצבה של יהדות התורה טוב יחסית – היא איבדה מנדט אחד בלבד. ש"ס של דרעי אמנם איבדה למעלה משליש מכוחה, אך מוצאת נחמה בשמחה לאידו של אלי ישי. מעבר לכך, שתי המפלגות החרדיות ומצביעיהן יכולים לנשום לרווחה על קץ גלותן באופוזיציה, על התפקידים הנאים המובטחים לנציגיהן, ועל כך שאויב החרדים יאיר לפיד, לפחות לפי מה שמסתמן כרגע, נדחק אל מחוץ לממשלה.

ליברמן ומפלגתו איבדו כמחצית מכוחם. לישראל ביתנו יש כעת שישה מנדטים בלבד, מה שאומר שבאופן עקרוני ניתן להקים ממשלה עם רוב של 61 ח"כים גם בלעדיה. למרות עמדת המיקוח הנחותה, ולמרות קוטנה של מפלגתו שאינו מצדיק תיק בכיר, ליברמן כמו ליברמן לא מהסס לדרוש את תיק הביטחון. גם אם לא יקבל אותו – אולי יפוצה בהישארות במשרד החוץ.

3

בבית היהודי המצב מורכב ומסובך. הציונות הדתית קיבלה את תוצאות הבחירות ברגשות מעורבים. מצד אחד, שמחה והקלה על הסרת האיום של הקמת ממשלת שמאל. מצד שני, אכזבה קשה על הפער הגדול בין העלייה המשמעותית בכוחה של המפלגה שהייתה צפויה בתחילת הקמפיין, לתוצאות האמת שבישרו על אובדן שליש מהמושבים בכנסת. מנקודת מבטם של מצביעי מפלגת יחד המצב כמובן מדכדך עוד יותר.

על הצטמקות הכוח הפוליטי אפשר היה להתנחם בפיצוי אידיאולוגי, אילו הייתה תחושה שלפחות מהבחינה הזאת הקואליציה המתרקמת תעשה לנו נחת. בתחום אחד זה כנראה באמת יקרה – החקיקה הדתית. מלאכתו של הבית היהודי צפויה להיעשות בידי החרדים, וכל פגיעה בסטטוס-קוו תיבלם על ידי זכות הווטו שמן הסתם תינתן להם. בתחומים מרכזיים אחרים צריך יהיה להתאמץ מאוד כדי להגיע להישגים.

התקווה להביא לשינוי אידיאולוגי במערכת המשפט נראית כעת הרבה פחות מעשית. הבית היהודי, כנראה בגלל כוחו המוגבל, כבר לא דורש את תיק המשפטים. אם משרד המשפטים יישאר בידי הליכוד יש להניח שראש הממשלה, שמסיבות שלא קשה לנחש נרתע מכל עימות עם הממסד המשפטי, ידאג למנות שר משפטים שלא ינסה לטלטל את המערכת. ועדיין אפשר וצריך לעמוד על כך שלהסכם הקואליציוני ייכנס התיקון החוקתי שיאפשר לכנסת לשחזר חוקים שבג"ץ פסל - ולו כהוראת שעה למספר שנים מוגבל. תיקון נוסף שיכול וצריך להתקבל הוא שינוי שיטת בחירת השופטים, באופן שיחזק את כוחם של נבחרי הציבור בוועדה הבוחרת ויבטל את הרוב האוטומטי שיש בה לשופטי בית המשפט העליון.

4

גם בתחום ההתיישבות המצב לא פשוט. לבני ולפיד אמנם בחוץ, אבל זה לא אומר שמחר בבוקר אפשר לפתוח בתנופת בנייה, משום שבחזית הזאת יש גורמי חוץ משמעותיים – הרשות הפלשתינית ובעיקר הממשל האמריקני. את עוצמת העמידות של נתניהו מול אובמה ראינו בימים האחרונים, כאשר ראש ממשלתנו מיהר לחזור בו מחזרתו בו מנאום בר-אילן. לפחות דבר אחד הרווחנו: כעת אף אחד לא מתייחס ברצינות להצהרותיו של נתניהו בנושא, לא כשהוא תומך בהקמת מדינה פלשתינית ולא כשהוא מתנגד לכך.

לכאורה מתבקש שהבית היהודי ידרוש לבטל את הקפאת התכנון בהתיישבות כתנאי להשתתפותו בקואליציה. אבל תחת איומיו של אובמה שלא יטיל וטו במועצת הביטחון על החלטה להקים מדינה פלשתינית בגבולות 67' – ספק אם הליכוד מסוגל לקבל את התנאי הזה. מצד שני, קשה להשלים עם כניסה של הבית היהודי לממשלה תוך הסכמה שבשתיקה להמשך ההקפאה בפועל של ההתיישבות. אם נתרגל להיכנע לתכתיב האמריקני בתחום הזה, מצב ההקפאה עלול להיות מונצח, כשם שכבר התרגלנו לאיסור להקים יישובים חדשים.

5

חלק מהפתרון יכול להיות אם הליכוד יתחייב לשפר את מצב ההתיישבות בתחומים שאינם כרוכים בהכרח בתנופת בנייה מחודשת. הישג מסוג זה יכול להיות למשל קבלתו של חוק ההסדרה. החוק אמנם לא יביא לבנייה של יישובים חדשים, אבל לפחות יהפוך מאחזים רבים לחוקיים ויבלום את פעולות ההריסה הנרחבות הצפויות להתרחש בעמונה, בעפרה ובמקומות נוספים.

בנוסף לכך, צריך לדרוש מהליכוד להציג תרחיש ברור כיצד מיד עם תום כהונתו של הנשיא העוין אובמה אפשר יהיה סוף סוף להפשיר את הקיפאון.

צריך גם לעמוד על כך שדו"ח אדמונד לוי, במלואו או לפחות ברובו, יאושר סוף סוף בממשלה באופן שיביא קץ להתעמרות פקידי המינהל האזרחי במתנחלים ולהתערבותם לטובת הערבים בכל סכסוך קרקעות. אפשר וצריך להשקיע בשיפור מערכת הכבישים באופן שיקל על חיי התושבים ויקרב את היישובים אל מרכזי התעסוקה.

כמובן שאפשר יהיה להיות בטוחים הרבה יותר שכל זה יקרה אם לתפקיד שר הביטחון, אשר ממונה בין השאר על השלטון הצבאי השורר ביו"ש, ימונה נפתלי בנט. אם ליברמן יכול לדרוש לעצמו את תיק הביטחון כשבאמתחתו שישה ח"כים בלבד, אין סיבה שבנט, שלמפלגתו יש שמונה ח"כים, לא יציג דרישה דומה. בנט כשר הביטחון יוכל גם לנער את צמרת צה"ל מהססנותה, שבאה לידי ביטוי במבצע 'צוק איתן', ולהחדיר רוח נמרצת של חתירה לניצחון - שהיא עצמה יכולה להרתיע את האויב מלהתגרות בישראל. ומי יודע, אולי הוא יצליח אפילו למצוא פתרון צבאי לאיום הגרעין האיראני.

וגם אם הדרישה לתיק הביטחון לא תתקבל, לפחות אפשר יהיה לדרוש פיצוי על כך. 

לתפארת מדינת ישראל?

המולת מערכת הבחירות דחקה לשוליים את ההחלטה בעלת החשיבות הטקסית על זהותם של מדליקי המשואות ביום העצמאות.

בשנה שעברה החליטה השרה לימור לבנת לעשות אפליה מתקנת ולבחור נשים בלבד לתפקיד המכובד. גם השנה טבוע חותמה של חשיבה מגדרית בהחלטה לחלק את מספר מדליקי המשואות שווה בשווה בין נשים לגברים, במקום לבחור כבעבר אנשים ונשים על פי תרומתם, בלי להתייחס לשאלה המגדרית.

אבל זה עוד כלום לעומת ההחלטה שאחת ממדליקות המשואה בטקס תהיה הגברת אליס מילר. מילר זכורה כמי שהגישה לבג"ץ עתירה שבעקבותיה נפתחה בפני נשים האפשרות להשתתף בקורס טיס, ומאוחר יותר לקבל עוד תפקידים רבים ביחידות לוחמות. המהפכה הקרבית הנשית שמזוהה עם מילר שנויה במחלוקת קשה. מומחים טוענים ששילוב חיילות ביחידות לוחמות מוריד את רמת הכשירות המבצעית, פוגע בבריאותן של החיילות ואף גורם נזק מוסרי ומוראלי.

אבל מעבר למחלוקת על פועלה, אליס מילר באישיותה ובאורחות חייה התרחקה בשנים האחרונות מהחזון הציוני המזוהה עם יום העצמאות. לפני שנים אחדות היא העתיקה את מרכז חייה להודו, שם נישאה לגוי בן המקום והיא מנהלת שם כפר נופש. לא ברור מדוע מי שזיקתה לעם היהודי ולמדינת ישראל כה רופפת צריכה לקבל את הכבוד הזה בטקס יום העצמאות, רק משום שבעבר הובילה פריצת דרך פמיניסטית שנויה במחלוקת. 

לתגובות: [email protected]