עם המתנדבים
עם המתנדביםצילום: רעות לוי

ארבע בבוקר כולם עוד ישנים

אני מטפלת בשני הקטנים,

שכבר ערים.

הדמעות פורצות להן ללא מעצורים,

די כבר! ריבון העולמים.

תקופה פחות טובה עוברת על בני המקסים,

לו רק ידעתי מה עובר עליו- ליבי זועק למרומים.

הוא ממעט בחיוכים, בקושי מגיב לגירויים,

מה יהיה? אבא שבמרומים.

רק בידך להוציאו מהמיצרים,

אנא, עשה זאת כבר, מתחננים.

הניגודים,

כל כך קשים,

ואולי עליו משפיעים?

אולי רוצה הוא גם לפזר חיוכים,

כמו אחותו הקטנה בת השלושה חודשים,

אולי מרגיש הוא פחות יחס מההורים,

ועליהם הוא כועס ללא מילים?

אולי מתוסכל הוא שאינו יכול להגיב לסובבים, למרות שהוא מבין הכל אך כלוא בתוך גוף הפגוע מתאונת הדרכים?

ואולי, ואולי ואולי... כל כך הרבה מחשבות והרהורים, אך רק לאלוהים פתרונים.

ותוך כדי כתיבת הדברים,

אחותו הקטנה נרדמה וישנה שנת ישרים,

והנה, צצים להם חיוכים קטנים,

כי עכשיו אמא רק איתו, ללא נלוים.

אבל, מה רבונו של עולם, לא נביא לעולם חיים חדשים?

אז עכשיו הניסיון קשה יותר ומצריך הרבה כוחות נפשיים,

אך אנו לקושי לא נכנעים,

ומחשבות טובות לחשוב, משתדלים.

על ה' יהבנו משליכים,

בידו את חיינו מפקירים,

רחם כבר עלינו,

מבקשים.

הוציאנו לחרות, עשה לנו ניסים,

שנזכה להיסב לליל הסדר מאושרים,

ומכל הלב שמחים.

ב"ה איתן מיכאל מרגיש טוב יותר, כנראה עבר את ה"משברון" הקטן ביחד איתנו והוא בימים האחרונים מחייך הרבה ומוציא הרבה קולות.

כל החיים שלנו אנו חיים בניגודים, בקונפליקטים. בעצם בכל בחירה שלנו יש הפסד.

אם בחרנו ללכת על עבודה מסוימת, הפסדנו אפשרויות לעבוד בעבודות אחרות. כאשר אנו מתחתנים, סגרנו את האפשרות לפגוש בחור אחר. בידיים שלנו לחפש כל הזמן מה טוב בהחלטה שקיבלנו ולא לחפש מה הפסדנו.

הדרך הטובה ביותר היא לערוך בראש או בכתב רשימה של היתרונות בבחירה שלנו, ולנסות להתחבר אליהם, כמה שפחות לחשוב על החסרונות.

לצערי, בתקופה האחרונה אנו חווים אסונות קשים של משפחות. שבעה ילדים שנשרפו, זה ממש לא נקלט בראש, אבל הקב"ה בא ואומר לנו, מצד אחד אני מקשה ומצד שני מלטף – האב, האם והבת נשארו, יש תקווה להמשכיות של המשפחה הזאת.

לכל דבר שקורה יש שני צדדים.

גם לנו בתאונה, המצב קשה, כואב, אך ב"ה איתן מיכאל איתנו, חי ונושם. אמנם לראותו כך יום יום, הלב נקרע לגזרים, אך אנו משתדלים לראות את הטוב שבמצב שלו.

כל השבוע אני בהרהורים על החיים, על שני הצדדים שבחיים. יש כל כך הרבה קושי, אנשים רבים סובלים מאוד בחיים, מדוע זה כך?

החיים כל כך נזילים, יום אחד אתה פה ויום אחד אתה שם. המון מחשבות, פחדים, כמה החיים לא בשליטה שלנו. כמה אתה לא יודע מה יהיה איתך מחר, אפילו לא מחר, עוד דקה...

וגם פה יש לנו את הבחירה מה לחשוב ואיך לחשוב. האם להישאב לפחד, לחשוש כל הזמן מה יכול לקרות לי, לילדים, לבעל, או לנסות לראות את החיים כאן ועכשיו, כמה הם טובים, כמה טוב יש בהם. ולהתפלל ולקוות שבורא העולם לא ינסה אותנו בנסיונות קשים.

השבוע היה "יום המעשים הטובים", בעבודתי הקודמת בכל שנה ארגנתי התנדבות לתלמידים שלי ביום זה בבית ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

השבוע הגננת של איתן מיכאל שלחה לי תמונות שלו עם מתנדבים שבאו לגנו ביום המעשים הטובים.

תגובתי הראשונה היתה: "איזה אבסורד, לא חלמתי שבני יהיה בצד של הילדים בעלי צרכים מיוחדים". וחשתי כאב גדול בלב, וזעקה- למה? איך? מדוע?

ומצד שני הסתכלתי טוב על התמונה וראיתי כמה הוא מאושר, כמה הוא התקדם מאז התאונה, ואמרתי תודה לבורא הולם על מה שיש.

הוא יושב על אופנוע, חיוך מרוח לו על הפנים, השוטר מחזיק אותו שלא ייפול, מגונן עליו, מסתכל עליו במבט של חמלה. תודה רבה לבורא העולם שהשאיר את איתן מיכאל ילד יפה, מתוק, שנעים להסתכל עליו.

נכון שרוב הדברים בעולם אינם תלויים בנו, אין לנו בחירה בהם. הם באים אלינו בלי שנבחר בהם.

הבחירה שלנו היא כיצד לקבל את הדברים, כיצד לקחת את החיים. סך הכל אנחנו פה רק מאה עשרים שנה... חבל לבזבז אותם על בכי ועצבות.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.