מנקים ומנקים
מנקים ומנקיםצילום: ריעות לוי

כולם עסוקים בניקיונות, עושים סדר בבית, בפינות, במקומות שלא נגענו בהם כל השנה.

בעודי מנקה את המקרר, כאשר הריח של חומרי הניקיון מכה באפי, וידי מחוספסות מחומרי הניקוי, אני חושבת לעצמי שניקיונות הפסח הם גם ניקיון המחשבות. זמן הניקיון הוא זמן של שקט, את עם עצמך, זמן לעשות בסדר בראש. מה עשיתי בחיי עד עכשיו, מה אני רוצה בעתיד. האם טוב לי, טוב לי עם בעלי/ אשתי, ילדי, עם מצבי העכשווי, יחסי עם הורי, חברותי ועוד.

בזמן המחשבות אני נזכרת בימים הקשים שלאחר הגירושין, שגם אז ערכתי את חשבון הנפש הזה, והייתי כל כך בודדה, וכאבתי מאוד, כל חג העצים את הכאב ואת הקושי. העצים את השאלות כלפי ריבונו של עולם מדוע עשה לי את זה? בכל חג כאב לי על הילד שלי שאין לו אבא שאיתו, שאני צריכה לפצות אותו על העדרו של אביו.

חג הפסח מסמל את היציאה מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה. כל כך הרבה אנשים משוועים לצאת משעבוד לגאולה. שעבוד של כאב לב, שעבוד של קשיי פרנסה, שעבוד של בדידות ועוד.

כך גם אני הרגשתי. ישבתי בליל הסדר עם משפחתי וכאבתי, התפללתי, ניסיתי להנות, לחוות את הסדר, אך זה היה קשה. נזכרתי בליל הסדר כשהייתי נשואה, אך לא היה לי טוב, לא כך דמיינתי את הנישואים שלי, אז אולי דווקא זה שהתגרשתי זה היציאה משעבוד לגאולה?

אולי עלי לנסות ליהנות כמה שאפשר כי זה המצב עכשיו? זה לא היה קל. במיוחד שיושבים סביבי משפחות שלמות, מאושרות, האבא מספר לבניו את סיפור יציאת מצרים, ואני מבקשת מאחי שיתייחסו לבני כאל בנם שלא ירגיש חסר.

גם הסימן שאלה הגדול מתי יהיה לי טוב תלוי מעלי, האם בכלל אצא מהמצב הזה? כמה זמן זה ייקח?

אני תמיד אומרת שאם הייתי יודעת כמה זמן אהיה גרושה ומתי אתחתן שוב הייתי הרבה יותר נהנית מהמצב. אבל זה לא בידיים שלי. בורא  העולם נותן לנו ניסיון ולא אומר לנו כמה זמן, כדי שנוכיח שאנחנו מסוגלים לעמוד בו.

ואני לבושה יפה, בגדים חדשים, מאופרת, מסודרת. אך מרגישה ריקנות. אין לי בעל שיגיד לי כמה אני יפה, שיאהב אותי, שאני יפה בשבילו. ושוב נפילה למחשבות, כאשר הסדר ממשיך להתנהל סביבי.

"והקב"ה מצילנו מידם", הוא יוציא אותי גם מהקושי הזה. אז לא חלמתי שאצטרך להתמודד עם קושי גדול יותר, כשמדובר בילד שלך.

כיום, כאשר ב"ה אני נשואה, אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מאוד רגישים לסובבים אותנו. יש אנשים רבים שנמצאים במצב קשה בחייהם, והחגים מעצימים את הקושי. שכל אחד יחשוב על האנשים סביבו וייתן מילה טובה, עידוד, חיבוק. כי זה מה שהאנשים שקשה להם צריכים עכשיו. לדמיין איתם שיהיה להם בקרוב ליל סדר שמח, מאושר, חרות אמיתית, שיעלו חיוך על שפתיהם, כי לרוב האנשים שמתמודדים הקושי "נחת" עליהם, וזה לא קל לקבל אותו, לכן חשוב לעודד אותם.

אבל גם בליל הסדר השנה יש לי התמודדות, ליל סדר לא פשוט, עם ילד שהוא נכה במאה אחוז. גם את זה לא דמיינתי.

אנחנו נזכרים בליל הסדר האחרון שלפני התאונה, איזה ילד מאושר הוא היה, ענה לשאלות ששאלו, קיבל הפתעות, שר מה נשתנה. הלב כואב מאוד עכשיו. מהבוקר אני כואבת, לראותו במצבו.

אז אני נותנת לעצמי חיבוק, מילת עידוד, אומרת לעצמי שבקרוב נצא משעבוד לגאולה, בקרוב ממש גם לנו יקרה נס והוא יקום על רגליו. ואני מדמיינת עם עצמי את ליל הסדר בשנה הבאה, שהוא ישיר מה נשתנה, ודמעות הכאב יהפכו לדמעות של אושר ושמחה.

נפשו עכשיו כלואה בגופו, משועבדת לגופו, גם הוא יצא משעבוד לגאולה, בזכות התפילות, בזכות המסירות שלנו והאמונה הגדולה בו ובבורא העולם הוא יצא מזה.

השבוע אפינו מצות יחד כל המשפחה. שמתי עליו סינר, כדי שיחווה איתנו את החוויה. היתה מוזיקה ברקע, והוא ישר מחייך. לא כל כך נהניתי מהאפייה, הייתי עסוק בטיפול בילדים, אבל בטוחה אני שאיתן מיכאל כן חווה את האפייה, ובעז"ה כשישוב להכרה מלאה, יודה לנו על כך שהמשכנו לחיות חיים רגילים, והתייחסנו אליו כאל ילד רגיל, והחשבנו עצמנו כמשפחה רגילה. ואני מסתכלת עליו ועל בעלי ואומרת כמה דברים עברתי בחיי, כמה לילות סדר כואבים עברתי, וב"ה זכיתי, זכיתי לשמוח, זכיתי לכוחות גדולים לא ליפול, זכיתי לילדים מקסימים, לתינוקת שמוסיפה המון שמחה למשפחה.

ואני חוזרת הביתה לנקיונות, לזכרונות, מנקה את האבק, מנקה את הכעסים, את הכאבים. בודקת מהם כוחותי, מהיכן עלי לשאוב כוחות נוספים. מה לא טוב לי, כיצד אני יכולה לשפר זאת.

המקרר כבר נקי ומבריק, וכך גם הנפש. הלל מחייכת אלי באושר מהטרמפולינה שלה, ואני מודה לה' על ילדה מאושרת, על היכולת שלי לנווט בין כל הילדים, הקשיים ותשומת הלב לכל אחד.

על המקרר אני רואה את המגנטים עם תמונות של המשפחה, כולם מחייכים, שמחים.

זכיתי לבער את החמץ מליבי, לא לעסוק בכאב, בכעס על למה זה קרה לי, מה יהיה?

אני זוכה לחשוב גם על האחר, להתפלל שגם אחרים יזכו כמוני לאושר, שבליל הסדר הזה יתגמדו הקשיים ויתעצמו השמחות והטובות.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.