הם חיכו לו בפינה

קלמן ליבסקינד: אנחנו במלחמת תרבות. הנאורים יעשו כל שלאל ידם כדי שלא לתת לעמית סגלים להיכנס לסלון שלהם ולדרוך להם על השטיח.

קלמן ליבסקינד , י"ט בניסן תשע"ה

עמית סגל
עמית סגל
צילום: חדשות 2

עמית סגל צייץ אתמול בטוויטר את הטקסט הבא: "כל אבן גבירול בת״א מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה". 

אפשר להזדהות עם הציוץ הזה, אפשר להתווכח איתו. אלף ציוצים כאלה עפים לרשת בכל יום. אבל הפעם נדמה היה ששורה ארוכה של עיתונאים חיכתה לסגל בפינה, ממתינה להזדמנות הראשונה שתיפול לידיה לפתוח נגדו במלחמה אישית בזויה, הזויה, חסרת מעצורים וחסרת פרופורציות. 

"זה קורה ללא מעט כתבים עם כיפות סרוגות", כתב עיתונאי גזען אחד, "באיזה שהוא מקום הם נשארים תועמלנים דתיים, מיסיונרים בנושאי דת, מגלגלים עיניים לשמיים ומטיפים". "מדהים שהבנאדם הזה מופיע בטלוויזיה בלי שבכלל מישהו חושב לציין משהו כגילוי נאות, ועוד בנושאים פוליטיים", הוסיף עיתונאי אחר. 

כותבת נוספת, שדילגה בעבר בין שלל עיתונים וערוצים עד שבחרה להיות חוקרת תקשורת, קבעה ש"סגל לבש במשך שנים את שריון העיתונאי ה'מקצועי' הדבק בעובדות, כמעין מגן פלדה שהסתיר היטב את המקום שממנו הוא מגיע". היא האשימה את סגל בכך שתקף לאחרונה את רביב דרוקר, משהו שבעולם חקר התקשורת נחשב כנראה לעבירה פלילית חמורה, ולא שכחה להזכיר שאבא של עמית היה חבר במחתרת היהודית (שנתיים לפני שסגל הצעיר נולד). 

לכתב פלילים שיצא לפנסיה מוקדמת הספיק סיפור החמץ כדי להזכיר, לא ברור על סמך מה, ש"נבחרי הציבור מהפלג של סגל נחשבים בחלקם לגנבים הכי מוצלחים מתוך קופת המדינה". 

כתבת אחרת, שכנראה לא ראתה הרבה זמן טלוויזיה, הזדעזעה מהעובדה שכתב פוליטי מביע את דעותיו, שהרי כזה דבר באמת עוד לא היה לנו. 

כמות רעל וארס כזו לא נראתה כאן כבר הרבה זמן. די לראות את אוסף העיתונאים שסימנו ב"לייק" את הטינופת שעפה ברשת, כדי להבין שיש לנו כאן עסק עם משהו רחב הרבה יותר. שעניין החמץ היה רק התירוץ. 

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות, ובמלחמה הזו הנאורים יעשו כל שלאל ידם כדי שלא לתת לעמית סגלים להיכנס לסלון שלהם ולדרוך להם על השטיח. ואת עמית סגל הספציפי הזה הם סימנו בכל הכוח, משום שאיתו הכי קשה להם. משום שהוא מהמשובחים שבעיתונאים.

משום שלרובם הוא משאיר אבק כבר מגיל צעיר. משום שאין עבורם תסכול גדול יותר מאשר לראות את בן המתנחלים הזה, חובש הכיפה, הימני, עוקף אותם בסיבוב ומתיישב בביטחון באולפן כאילו היה גם שלו, בלי לקבל רשות ובלי לנגב קודם את הרגליים. משום שבניגוד לרוב המתלהמים נגדו, על החגורה של סגל תלויות קרקפות של פוליטיקאים מכל גוני הקשת. 

כמה נלעגים נראים כל מי שרק לפני כמה שבועות מחאו כפיים לרביב דרוקר, כשכתב שנתניהו הוא ראש ממשלה גרוע ושאין בעיה עם זה שעיתונאים לא מאוזנים בעניינו, כשעכשיו הם צורחים על סגל: "יש לו אג'נדה". 

מה שהוציאה המתקפה הזו החוצה מחייב את הציבור להגיד לסגל תודה גדולה. סגל שם מראה קטנה מול פניהם של עמיתיו למקצוע וזיכה את כולנו בהזדמנות לראות עד כמה מכוערים הפנים שניבטים ממנה. 

אלף פעמים, עמית, התפללתי במשך השנים שתוציא באולפן קצת יותר מהאג'נדה שלך. שתהיה קצת יותר אמנון אברמוביץ'. שתבין שגם לך מותר מה שמותר להם. עכשיו אני חייב להודות: טעיתי. עכשיו אני מבין שאם היית עושה את זה לפני כמה שנים, בטרם התבססת ובטרם הפכת להיות הכתב הפוליטי המוביל בישראל, איש מהם לא היה מאפשר לך להגיע למקום הזה, ולא משנה כמה טוב היית. די לראות איך הם מצופפים כעת שורות נגדך, כדי להבין שזה פשוט לא היה עובד. 

אלף פעמים שאלתי אותך איך זה שבכל המערכות אין כמה אנשים הגונים שיקומו וידרשו יותר איזון ויותר גיוון. היום קבלנו את התשובה. הם לא רוצים את הגיוון הזה. הם לא רצו אותו מעולם. 

הם יכנסו עוד ועוד דיונים על עתיד הדמוקרטיה וייפגשו שוב ושוב בסינמטק כדי לדבר על חופש העיתונות, אבל כלום מזה לא מעניין אותם באמת. לא ליברליזם ולא פלורליזם ולא דמוקרטיה ולא בטיח. הם במלחמת תרבות ובמלחמה הזו הם רוצים לנצח. בכל מחיר.