ערב הבחירות הם היו בשר מבשרו של הגוש ההתיישבותי ביהודה ושומרון. הם חיבקו את נפתלי בנט, קידשו את עמידתו הנחרצת על ערכי ארץ ישראל השלמה, חיזקוהו, עודדוהו בקרבות הבלימה מול בנימין נתניהו.
אבל ברגע האמת, בנקודת הזמן בה הם נדרשו להוכיח נאמנות אמיתית, הם התאיידו. הם עברו לליכוד לחזק את בנימין נתניהו שהפציר בהם להציל את הבית הלאומי. הם נדדו ל'יחד' של אלי ישי כדי להבטיח כוח לאומי חדש אשר לא ידע את יוסף.
התוצאה הייתה דרמטית: נפתלי בנט נחלש. הקלף הלאומי איבד שליש מכוחו. 8 מנדטים אינם 12. קלפי המיקוח של הבית היהודי איבדו מערכם. הם יודעים זאת היטב. הם גם יודעים היטב על כתפי מי מוטלת האחריות לתוצאה העגומה הזו. אבל הם לא ממצמצים. הם לא מתבלבלים.
בימים אלה הם אינם חדלים מלעוץ עצות אחיתופל לנפתלי בנט. "עזוב את משרד החוץ"; "למה לא לדאוג לצרכים המגזריים של הציבור הדתי"; "משרד החינוך הוא המשרד המתבקש לבית היהודי"; "אל תקפוץ מעבר לכח הפוליטי שלך"; ועוד אמירות בנוסח הזה.
בסביבת נפתלי בנט לא מבינים, ובצדק. הרי אותם אנשים שכעת מנסים להשיא עצה לבנט הם אלו שהובילו להחלשת המחנה הציוני-דתי.
הם אלה שבעטיים קלפי המיקוח של הבית היהודי איבדו מערכם. הם אחראים לפלונטר הגדול שבו מצויה בימים אלה הציונות הדתית מול אנשי הליכוד המנופפים בקלף ההליכה לממשלת אחדות במידה ונפתלי בנט לא ירד על ארבע ויכרע ברך לכל הצעה שתבוא מהבית מרח' בלפור.
הרי אין צביעות גדולה יותר מאשר להצביע לליכוד או ל'יחד' בבחירות, להחליש דרמטית את הבית היהודי ואז לבוא בדרישות, בטענות ומענות לנפתלי בנט על התעקשותו על תיק משמעותי שימצב את הבית היהודי בעמדת שלטון ובמשבצת בעלת השפעה בממשלה הבאה.