ספר ליום השואה: בממלכת הקש

תיעוד אמיץ וכן של חוויית המחבוא, של המסתתרים והמסתירים, על רגעי החסד ורגעי החושך של הפניית עורף ותאוות בצע.

קובי פינקלר , כ"ה בניסן תשע"ה

בממלכת הקש
בממלכת הקש
צילום: יד ושם

"הגרמנים כבר היו בחצר, אבל אנחנו הצלחנו לרדת בשלום אל המקלט ולהסתגר בו. כעת התחילו עינויי התופת בגלל חוסר מקום וחוסר אוויר. לקול הצעדים המתקרבים, נדמו כאילו הלבבות והנשימה נעצרה. מיד בבוקר, ברגע שהם גילו את המקלט הראשון, נשתררה דממה כמו בקבר, דממה שהופרה מדי פעם בפעם באנחה כבדה ובתחינה לאלוקים שיעזור... "

בעודם נעים ממחבוא למחבוא, מיטלטלים בין אימה ואי-ודאות לתקווה ולתחושת הקלה, מתעדים האב והבת הבכורה, מרים אנגל (גינסברג), כל אחד לחוד, את הניסיון הנורא. זהו תיעוד של אותם אירועים בשני קולות, שני קולות שונים מאוד של גבר מבוגר, מהנדס במקצועו, משכיל ומקושר שמבטו רחב, היסטורי ופוליטי בעיקרו, ושל אישה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, העומדת על מפתן חייה ומבטה אישי ורגשני.

"בסביבות השעה תשע אזל האוויר במקלט. כולנו, וקודם כל הילדים, התחלנו להשתנק... הסבל שעבר עלינו במקלט אינו ניתן לתיאור. שום עט סופרים של הגאון הספרותי הגדול ביותר לא יצליח להמחיש זאת לפני הקורא אם הוא עצמו לא היה עד ראייה למה שהתרחש"  מתארים האב וביתו את המציאות הקשה בספר ממלכת הקש.

במשך כשנתיים, בשנים 1942-1944, הייתה החוויה האיומה הזאת למציאות חייהם של בני משפחת אנגל מטרנופול – ההורים גוסטב ויטה אנגל ובנותיהם, מרים ולושיה. הם התחבאו בכמה מקומות מחבוא בטרמבובלה ובמיקולינצה – עיירות באזור טרנופול, רוב הזמן יחדיו, אבל לפעמים נאלצו להיפרד ולהסתתר במקומות שונים. הם נעזרו בשכנים ובמכרים פולנים, ובסופו של דבר שרדו כולם את המלחמה.

אחד הדברים המעניינים במפגש התיעודי-הספרותי הזה בין האב לבתו שחוו את אותם אירועים באותם מקומות ובאותו הזמן, הוא ההבדל בנקודות המבט, ובעיקר במזג השונה בדרך מסירת הדברים.

גוסטב אנגל תיאר את הדברים והאירועים באופן מסודר, בהיר ומתפתח, בגישה מאופקת ובלשון רהוטה. כמהנדס מדופלם בנה את חיבורו בפירוט, נדבך אחר נדבך, וייחד חלק גדול מרשימותיו לתיאור הארגונים השונים ותפקידיהם. כתיבתו המסוגננת מאופיינת גם בריחוק ובמבט כללי יותר ופחות אישי. (לאורך כל רשימותיו לא ציין את השמות הפרטיים של הדמויות המוזכרות ושל אשתו ובנותיו).

מרים לעומתו מתמקדת בעולמה הקרוב, נותנת דרור לתחושותיה, לאימה, לדאגה הבלתי נגמרת למקורביה ולעצמה. החיים על הקצה מגולמים ביומנה בקפיצות מעניין לעניין ובתנודות רגשיות. יומנה מלווה אותה ואת בני משפחתה, כשהם נתונים לחסדי זרים וחייהם תלויים בין השאר בסכומי הכסף שנמצאים באותה עת ברשותם ובמידה רבה במצב רוחם של מיטיביהם.

משפחת אנגל ניצלה בסופו של דבר בזכות מעשיהם הנאצלים של אנשים שהיו נכונים לסכן את חייהם למענם, אך מרים חושפת צד נוסף, מורכב יותר, של מסע ההצלה של המשפחה, מסע שהיה רצוף תהפוכות וחרדה מתמשכת לנוכח עצבנותם של המצילים שחששו אף הם לחייהם, וביטאו מדי פעם את קשייהם בפרצי זעם כלפי המסתתרים.

לספר  צורף "פנקס הרשימות" של גוסטב ליומנה של מרים, בתו, וכך נפרשת לפני הקוראים תמונה שלמה ומקיפה יותר של קורותיה של משפחה במסתור ושל שלבי חיסולה של הקהילה היהודית בטרנופול ובסביבותיה.

גוסטב אנגל נפטר בדצמבר 1964, מרים אנגל-גינסברג הלכה לעולמה במאי 2007.הוצאת יד ושם.

בממלכת הקש
יד ושם
קורות חייהם של אב וביתו במרתפי בתים בעת השואה