400 יהודים מול 20,000 לוחמים מאומנים

אחד הקרבות הנשכחים והמושכחים של מלחמת העולם הוא קרב מעטים מול רבים בו ניצחו 400 יהודים חסרי כל הכשרה צבאית אלפים מחיילי וישי.

שמעון כהן , כ"ו בניסן תשע"ה

הסיפור שהושכח
הסיפור שהושכח
צילום: מתוך הסרט

"מפעל הזיכרון הציוני הדיר את סיפור שואת יהודי צפון אפריקה", כך קובע ד"ר רמי קמחי המספר על סיפור גבורתם של לוחמי המחתרת היהודית באלג'יריה, סיפור ניצחון מושכח שבו מעטים מאוד ניצחו רבים מאוד.

"על מרד גטו וורשה כולנו שמענו, אבל על המחתרת היהודית באלג'יריה? זה כבר סיפור אחר", אומר קמחי, איש אוניברסיטת אריאל, שסרט שהפיק על הקרב ההוא יוקרן במוצאי יום השואה בערוץ הראשון.

"מדובר בסיפור שטרם סופר". כך מתחיל את ההסבר על סרטו ד"ר רמי קמחי, מרצה בכיר בבי"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "השואה נתפסת כסיפור של יהדות אירופה בלבד, ועל אף הסיפורים והעדויות, אין מי שמתעניין ורוצה ללמוד על שואת יהודי צפון אפריקה. לא רק שהדבר פוגע במפעלי ההנצחה, אלא מדובר גם בפגיעה באחד הדברים המאחדים ביותר את העם שלנו. הקונצנזוס כיום, שהשואה היא שואת יהודי אירופה בלבד, התקבעה כל כך עד שאפילו צאצאים של יוצאי צפון אפריקה לא מודעים לקשר שלהם לכך, וחבל".

סיפור המחתרת היהודית באלג'יריה, הסיפור הנחשף בסרטו של קמחי מספר על המחתרת שפעלה בין השנים 1940-1942. זהו סיפורה של קבוצת יהודים בת 400 איש ללא הכשרה צבאית קודמת, שבעזרת מספר קצינים צרפתים קתולים הצליחה בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בליל השמיני בנובמבר 1942, לכבוש את העיר אלג'יר, בירת אלג'יריה, מידי צבא וישי שמנו כ-20,000 חיילים מאומנים חמושים ומוכשרים.

במהלך המבצע, עצרה המחתרת את ראשי ממשל וישי והחזיקה בעיר לילה שלם לאחר שלקחו בשבי את הרמטכ"ל של צבא וישי, את ראש המשטרה, הנציב המקומי ובכירים נוספים. בסופו של אותו לילה מסרו את מפתחות העיר אלג'יר לכוחות בעלות הברית שנחתו למחרת בבוקר בחופי העיר.

הניצחון הנשכח והבלתי מסופר ההוא החל, כך מסתבר, בתרגיל הטעייה מפתיע. למפקדי צבאו של וישי ניתנה הוראה להעביר את האחיזה במוקדי השליטה שבשטחים הנכבשים לידי כוחות שיוסמכו לכך מקרב המקומיים. אישור מקורי להחלפת הכוחות במקומיים הגיע לידי אנשי המחתרת היהודית שהגיעו אל מפקדי הצבא, הציגו את האישור והזדהו כמיליציות שאמורות להתמקם במקום החיילים שיועברו לאזור הקרבות. קציני צבאו של וישי האמינו לדבריהם של אותם יהודים והחלו בהעברת האחיזה והשליטה על נקודות שולטות באופן מסודר. בהמשך הפכה ההטעייה לקרב של מסירות נפש, קרב הירואי נעלם שהועלם מדפי ההיסטוריה.

בסרטו מספר קמחי כי "כשהתחלתי לעסוק בנושא, עשיתי תחקיר וגיליתי שאף אחד לא מכיר את הסיפור הזה. הספר שנכתב על המחתרת היהודית באלג'יר ע"י גיטה עמיפז שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון בשנות ה-70, נותר מיותם על מדפי הספריה. הכרטיס שלו בספריית בית אריאלה בתל אביב נותר ריק, ואני הייתי הראשון שעיין בו. זאת תעלומה גדולה בעיני מדוע אין איש אשר מתעניין בסיפור הזה, במיוחד לאור העובדה שההיסטוריה של השואה לא משופעת בסיפורי גבורה יהודיים ובוודאי שלא בניצחונות יהודיים".

כשהוא נשאל מדוע בכל זאת לטעמו הועלם סיפור הגבורה הזה הוא מעריך כי הסיבה המרכזית היא שאותם מאות יהודים לא היו ציונים. מפקד המחתרת, ג'וזה אבו-לאקיר, היה אנטי ציוני. קמחי אף מספר כי שנתיים לפני פטירתו התבקש להתראיין לטובת הסרט הנעשה על הקרבות ההם אך כאשר שמע שהצוות שמתכוון להגיע אליו הוא צוות ישראלי סירב להתראיין. מסתבר שעד מותו, ממש לפני שנים אחדות, המשיך להחזיק בקנאות בתפיסתו האנטי ציונית. להערכת קמחי העובדה שהציונים הם שניצחו במערכה הכוללת עם הקמתה של מדינת ישראל וכידוע 'המנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה', גרמה לכך שהסיפור הזה הועלם ונשכח.

מעבר לכך הוא קובע כי "האירוע של השואה נתפס כאירופי" ומשום כך אירועים שהגיעו מזירות אחרות נדחקו לפינה.

ומדוע בדפי ההיסטוריה הצרפתית לא ניתן לראות פרטים על הסיפור ההוא? ד"ר קמחי מאמין שהסיבה היא היעדר רצון של הצרפתים לזכור להיזכר ולהזכיר את האירוע שבו השופלו אלפי לוחמים מאומנים של צבאם בידי קומץ יהודים שלדבריו לא ידעו מאיזה כיוון הרובה יורה. לדבריו נאמר לאותם יהודים כי לאחר שיצטיידו ברובים ילמדו בהמשך כיצד הם יורים, אך ללימוד הזה לא היה זמן בסופו של יום.

שם סרטו של קמחי הוא 'ליל הפתאים' וקמחי מסביר כי בלילה זה התנקזו פתאים משני הצדדים – גם הצרפתים, לוחמי וישי, התגלו כפתאים, וגם היהודים התנהלו בסופו של יום כפתאים כאשר מסרו את מפתחות ההנהגה לידי בנות הברית שהותירו את ממשל וישי על כנו ואפילו לא מצאו לנכון להשיב ליהודים את הזכויות שנשללו מהם.