"הייתי מראה לגרמנים שחזרתי והקמתי שבט גדול"

במחנה ריכוז חשבנו על אוכל לא על כשרות אבל כשמצאו פיסת בד היא מיד הפכה לכיסוי ראש. סיפורה של מלכה הרשקוביץ', הילדה מצ'כוסלובקיה

תמר דיקשטיין- עולם קטן , כ"ו בניסן תשע"ה

מלכה הרשקוביץ: מלכת השבט
מלכה הרשקוביץ: מלכת השבט
צילום: אוסף פרטי

מלבינה-מלכה הרשקוביץ' בת שמונים ושלוש כיום. היא אישה קטנת קומה, מטופחת, צלולה, נמרצת וחברותית. למרות שפע המחלות והכאבים שפוקדים אותה היא מודה לבורא עולם על כל יום בחייה הנסיים. היא מביטה מדי פעם במראה ומתקשה להאמין שהדמות הנשקפת אליה במראה היא אותה ילדה-נערה שעברה את אימי השואה הנוראה, צלחה את מחנה אושוויץ הידוע לשמצה והצליחה לגדל שבט מכובד של עשרים ושישה איש, וטרם אמרה די. עד היום לא הצליחה לשבת ולספר את כל שעבר עליה, בחסדי ה'. מעיין הדיבור נפתח כאשר ישבתי מולה, והיא, נדהמת מכל רגע, ישבה וסיפרה לי במשך שעות ארוכות את כל ששמרה עד היום.

מלכה עם סבה וסבתה מלכה הרשקוביץ- אוסף פרטי

את 'סבתא מלכה' אני מכירה כבר שנים. היא חלק מנוף ילדותי וילדותם של בני גני-טל בגוש קטיף לדורותיהם. היא מצדה מכירה את כולם על הוריהם, אחיהם וגם הורי הוריהם. לא מזמן עברה עם בתה וחתנה לגור במושב גני-טל החדש, הממוקם מול קיבוץ חפץ חיים. אל הבית החדש יש לה כניסה משלה, והיא מתרגלת לאטה למקום ולאווירה. מי שאיננו מכיר את סיפורה, לא יוכל לרגע לזהות את התלאות שעברה בדרך. על פניה חיוך תמידי, על שפתיה אודם חינני, היא לבושה בקפידה תמיד ובעיניה בת שחוק. 
הקפדנו בביתנו על קלה כעל חמורה, על צניעות, על השבת, ובפסח היינו מקפידים כל כך, עד שלא אכלנו אצל השכנים או שאלנו מהם משהו

הקפדנו על קלה כעל חמוּרה

מלבינה-מלכה נולדה בפְּרִיִיקוֹפָּה, כפר שהיה שייך לצ'כוסלובקיה, והיום הוא סלובקי. זה היה כפר פסטורלי ששכן למרגלות הר, סביבו היו כרמים, והיהודים בו היו שלושים אחוזים מתושבי המקום. כיוון שכך, במקום היו בית כנסת, מקווה טהרה וגם בית ספר. רוב הגויים עבדו בחקלאות, והיהודים סחרו. היו מהם גם קצבים, בעלי חנויות ובעלי בית מרזח. בביתה של סבתא מלכה דיברו יידיש, אך ידעו גם גרמנית, הונגרית וסלובקית.

מלכה בכורה, ואחריה נולדו עוד שני אחים בנים. משנולד אחיה, ואמה נזדקקה לעזרה, נשלחה מלכה אל דודתה שגרה ליד סבה וסבתה, שהיו חקלאים וגם בעלי מכולת, שם גדלה. אותה דודה הייתה חשוכת ילדים, שכן בצעירותה קפצה מבית שעלה בלהבות, והיא בהיריון. בשל הקפיצה איבדה את תינוקה ומאז לא הצליחה להתעבר מעולם. מלכה גדלה אם כן באותו כפר, בבית אפוף תורה ומצוות, וקיבלה חינוך מעולה. "בית הספר של הבנות היה כמו החיידר של הבנים, שם למדתי להתפלל, ועד היום אני קוראת תחינות ותפילות. סבתי ואמי תמיד היו מכוסות ראש, בעיקר בפאות. הקפדנו בביתנו על קלה כעל חמורה, על צניעות, על השבת, ובפסח היינו מקפידים כל כך, עד שלא אכלנו אצל השכנים או שאלנו מהם משהו," היא נזכרת.

איך נראו החיים בכפר?

"הכל היה פרטי, כל אחד לעצמו, ולווה בעבודה מאומצת. היו לנו פרות לחלב, גבינה ומוצריה, והיינו מכינים גם חמאה שהייתה נשמרת היטב גם לחורף, בו הפרות לא מניבות. בלילות חמישי אמא הייתה לשה בצק שמרים ומתפיחה אותו עד יום שישי בבוקר. אז הייתה קמה מוקדם מאוד ואופה לחם וחלות לשבת. לא היו מאפיות כמו היום," היא צוחקת, "היא הייתה אופה גם עוגות שמרים נפלאות. את הכל אפתה בטאבון, ושם גם שמנו את הטשולנט לשבת. הייתה לנו גויה שבאה בחורף להסיק עצים לחימום, וגם הייתה מורידה את נרות השבת מן השולחן, שכן זה היה המקום להדליק את הנרות, אבל היינו צריכים שיורידו אותם מן השולחן, כי הם מוקצה. הקפדנו מאוד."

ואתם הילדים, גם כן הקפדתם על שמירת המצוות?

"כן. אני זוכרת שבתור ילדים כאשר יצאנו החוצה לשחק בחצר בשבת, כדי שלא לקטוף ולעבור על איסור, היינו 'מתחכמים' ונוגסים בעלים או בפירות... אבל כשבגרנו והיינו רוצים להיפגש עם חבר מכפר אחר למשל, היינו מכינים עירוב מראש, ושמים על אם הדרך מעט אוכל ושם יושבים לאכול."

משפחת אמא של מלכה מלכה הרשקוביץ- אוסף פרטי

מצות צרוּרוֹת בתוך ציפית

"בשנת 1938 הגיעו הוריי ושני אחיי לגור בסמיכות לנו," מספרת מלכה על הניצנים הראשונים של אווירת המלחמה בעולם. "רצינו, כל המשפחה, להתארגן ולהגר לאמריקה, שם גרה דודתי, אחות אמי. דובר על כך שאבי יעזוב ראשון, ימצא עבודה, ישתקע ואז ישלח לנו כסף לנסיעה. כל המסמכים היו מוכנים, אבל כשעמד לצאת – סגרו את הגבולות והוא נשאר באירופה. שנה אחרי זה, ב-1939, נכנסו ההונגרים לפרייקופה, והשתלטו על האזור."

מתי הרגשתם שמשהו קורה?

"כל הזמן הייתה אנטישמיות ברמות כאלו ואחרות. כשהייתי אמורה לעלות לתיכון – כבר לא נתנו ליהודים ללמוד בבית הספר, אז אותי שלחו ללמוד תפירה אצל בת הדוד. כך היה נהוג באותם ימים, שכל בחורה צריכה לדעת לתפור. הכפר שלידנו היה תחת שלטון סלובקי, ולא היה לנו קשר אתו, כך שלא ידענו בדיוק מה קורה, ידענו רק שלוקחים את היהודים משם. בשנת 1944, יומיים אחרי חג הפסח, לקחו אותנו. ידענו שתורנו עומד להגיע בכל רגע, ואמא רצה לקנות שמרים מיד בצאת החג, ואפתה לחם. את המצות שאפינו בעצמנו ונותרו אחרי החג צררה אמא בציפית גדולה, וכך היה לנו אוכל בגטו, מלבד האוכל שקיבלנו פעם ביום."

את משפחתה של מלכה שיכנו בתוך הגטו במפעל ללבנים אדומות. "במקום שבו היו מייבשים את הלבנים לפני השרפה – שיכנו את המשפחה שלי," היא מתארת, "שם הייתה המיטה שלנו, צפופה, קרה, ללא מזרון או סדין, על קרקע חשופה. את סבא וסבתא שלי ואת דודתי שיכנו במקום מרוחק יותר, אם כי באותו גטו."
יום אחד הגיעה לידי אמי חתיכת בד מרובעת. היא גזרה אותה לשני משולשים, הכינה לעצמה מטפחת, ונתנה את החצי השני לדודתי. היא חבשה את המטפחת רק כמה דקות, כי מיד אותה יהודיה אחראית ראתה אותה וזרקה לה את המטפחת.

שישה שבועות עברו על משפחתה של מלכה בגטו. שישה שבועות של רעב מחפיר וחוסר ידיעה על העומד להתרחש בעתיד. בפסח, בשל תושייתה של אמה, זכו בני המשפחה לאכול מעט יותר מן הסובבים אותם. על מדורה מאולתרת מחוץ ל'בית', הכינה מרק העשוי מים, ולתוכו ולתוך חמאה שהביאו מהבית שברו מן המצות שהביאו. יום אחד ביקשה האם מבתה להביא צלחת מרק לסבא וסבתא בקצה האחר של הגטו. מלכה יצאה עם צלחת המרק והגישה את הצלחת לדודה. הדודה הביטה במרק, והעבירה את הצלחת לסבתא הרעבה, סבתא הביטה במרק והעבירה אותו לסבא, 'הוא זקוק לזה יותר ממני,' אמרה, אבל אז העביר הסבא את הצלחת בחזרה לדודה, כדי שתחזיק מעמד. מלכה נחרדה מהמחזה, שבה על עקבותיה בוכייה, וביקשה שלא להישלח עוד למשימות שכאלו.

במשך הזמן ששהו בגטו, היו מעטים שהצליחו לברוח מן האימה. היו כאלה שחברים גרמנים סייעו להם לברוח, היו מעטים שנתנו כסף ששימש כשוחד, אך השאר נאלצו להישאר בגטו הסגור והמסוגר באין אפשרות לצאת, ומי שניסה – אחת דינו למות.

חג השבועות עמד בפתח וסבה של מלכה הגיע אל אביה בבקשו לגזוז את זקנו הארוך והמכובד שעיטר את פניו. אביה של מלכה סירב, אבל הסב התחנן שיעשה זאת, שכן הבין שזה עשוי להיות מקור להתעללות מצד הגרמנים. בצר לו, גזז האב את זקנו של הסב ונפרד ממנו בדרכו האחרונה. מלכה ומשפחתה צפו חסרי אונים בסב, בסבתא החולה ובדודה – עולים לרכבת שתיקח אותם לפולין אל מותם. מיד לאחר מכן קראו גם בשמות בני המשפחה הנותרים והם התבקשו לעלות לרכבת המשמשת להסעת פרות. אל הקרונות המצחינים נדחפו המוני אנשים, ללא מים, נוחיות או אוויר לנשימה. מכל עבר שמרו גרמנים לבל ינסה מי מהנוסעים לברוח, והחלונות היו מגודרים בחוטי תיל. שלושה ימים ושלושה לילות נסעו ברכבת, עייפים, רעבים, מושפלים. בסוף המסע הגיעו למחנה אושוויץ.

אדמה מקוללת

"כשפתחו את הדלתות לידי נגלה לעיניי שלט גדול בגרמנית שאמר 'Arbeit macht frei', 'אַרְבַּיְיט מַ‏אכְט פְרַ‏יְי', העבודה משחררת," מספרת מלכה באירוניה. "השלט היה על רקע להבות אש גדולות וגבוהות, מלוות בזעקות שבר נוראיות שאין לתאר. לעינינו נגלתה גדר עצים עגולה גדולה, ואש עצומה הגיחה מתוכה. אל האש הזו ראינו לחרדתנו אנשים מושלכים חיים. היו אלו ילדים, נכים וזקנים, שהגרמנים לא טרחו אפילו להרוג לפני שהשליכו אל האש. אבא נפרד מאתנו בזריזות, לקח אתו את שני האחים שלי, וגם חילק בינינו פרוסות לחם שנחביא בכיסים. לא הורשינו לקחת אתנו דבר.

הגרמנים מיד הפרידו בין הנשים לגברים, ואני נשארתי עם אמי, שהייתה בת ארבעים ושתיים, ועם דודתי, שהייתה בת שלושים ושמונה. לפתע הגיע גרמני בתור לסלקציה ושאל אותי אם האישה שלידי היא אמי. אמרתי שכן, ואז הוא הפריד בינינו. בדרך נס הגיע גרמני אחר שהורה לאמי לחזור לטור לידי, כי אני צעירה וכדאי שאהיה אתה. עד היום זה נראה לי נס. על רקע זעקות השבר הפשיטו אותנו כליל וגילחו את כל שערות גופנו. נותרנו בנעליים בלבד. אחזנו ידיים בחוזקה, כי אחרת לא היינו מזהות זו את זו שלא לפי הקול. משם הלכנו מהר למקלחות, ובסופן נתנו לכל אחת מאתנו סמרטוט ללבוש. אפילו לא הביטו בנו, רק השליכו לעברנו את הסמרטוט. כל אחת קיבלה מידה אחרת ממידות גופה, אבל לא יכולנו לבקש להחליף, לכן לבשנו את מה שקיבלנו ואחר כך החלפנו בינינו. זה כל מה שלבשנו, אפילו לא תחתונים!" היא מתארת.

"הגענו לבלוק 27 C, ושם ראינו לחרדתנו שהמיטות שלנו הן קרשים בשלוש קומות, ובכל קומה כזו מצטופפות שש נשים. הקרשים גם לא היו צמודים זה לזה, והיו מרווחים מפחידים שדרכם נשים נפלו בשנתן. זה היה נורא! אם מישהי רוצה להתהפך באמצע הלילה היא גורמת לעוד חמש נשים להתעורר ולזוז גם הן. היה בלתי אפשרי לישון, ובלתי אנושי לחיות כך. זה היה ה'לאגר'. בכל בוקר היו מוציאים אותנו החוצה, היינו עומדות שעות על שעות, והגרמנים סופרים אותנו שוב ושוב. אם משהו לא מצא חן בעיניהם, התחילו מההתחלה. מדי פעם היו מוציאים אנשים, ואנחנו ידענו שהם נשלחים להורג, לגז. עמדנו על האדמה החשופה, אדמה אדומה מקוללת, שלא הצמיחה דבר. בכל אירופה יש תמיד עצים, פרחים, עשבים, ורק שם היה שומם. כלום לא גדל. אלו היו חיים נוראיים בפחד מתמיד."

מי קיבל את פניכן בלאגר?

"היו שם בלוקים מסודרים לפי מוצא: צוענים, פולנים, צ'כים. לא רק יהודים. הבלוקים היו רחובות שלמים של ביתנים חשופים, עמוסי אנשים שירדו לדרגת בהמות. הוותיקים שקיבלו את פנינו 'ירדו עלינו' שהגענו רק עכשיו. 'אנחנו פה כבר שלוש שנים! בזמן שאתם חגגתם, אכלתם, ישנתם במיטות שלכם, אנחנו פה נרקבנו וסבלנו!' היה קשה מאוד לשמוע את זה. ראינו יהודים שהגיעו למצבים לא אנושיים ועשו הכל כדי לזכות במעט אוכל, ביחס טוב מן הגרמנים, והרבה פעמים על חשבון היהודים האחרים. הייתה שם יהודיה אחת שהתמתנה לאחראית במחנה, והתאכזרה ליהודים. היא יכלה למלא את תפקידה בלי ההתאכזרות, אבל היא לא ויתרה על ההנאה המפוקפקת הזו. כששחררו אותנו היא ברחה לאמריקה, שם ודאי לא ידעו את עברה."

מה אכלתם?

"אכלנו את מה שחילקו, בבוקר לחם מעורב בנסורת ולפעמים גבינה, ובצהריים מרק דלוח. לא מתוך צלחות או בכפות, פשוט עמדנו בתור ואכלנו מתוך המצקת. כמו חיות. אלו שסחבו את סיר המרק מהמטבח, שתוך כדי הליכה נחבלו ברגליהם, קיבלו מצקת מרק נוספת. יום אחד לקחו את דודתי. עקבנו אחריה, וברגע של היסח הדעת של השומרים החזרנו אותה אלינו. התחלפנו מהר בבגדים וברחנו כדי שלא ישימו לב להיעדרה. כדי שלא ידעו היכן היא – היא החליפה חדר, וכך נותרנו יחד אמא, אני, היא, ועוד שלוש בנות מהכפר שלי."

פנים ורדרדות מסלק

החיים היהודיים במחנה התרחשו בהיחבא. "ידענו שהגענו בערב שבועות," אומרת מלכה, "ואמא הצליחה לספור את הימים עד לצום תשעה באב. בערב הצום חילקו אוכל משובח: כרוב חמוץ וקמח תפוחי אדמה עם מלח, אבל אנחנו צמנו. את האוכל לקחנו אתנו ואכלנו בצאת הצום. זהו. מאז נשתבשה הספירה ובצר לנו לא ידענו מתי ראש השנה, מתי יום כיפור, מתי סוכות ומתי חנוכה. יום אחד הגיעה לידי אמי חתיכת בד מרובעת. היא גזרה אותה לשני משולשים, הכינה לעצמה מטפחת, ונתנה את החצי השני לדודתי. היא חבשה את המטפחת רק כמה דקות, כי מיד אותה יהודיה אחראית ראתה אותה וזרקה לה את המטפחת."

בלאגר היה גם רופא. אותו רופא היה מזמן אליו בעיקר נשים. הוא אהב מאוד נשים בהיריון, והכי התלהב מנשים עם תאומים. אותו רופא היה ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. מלכה מספרת שאף אחד לא רצה להגיע למרפאתו, כיוון שהשמועות על הניסויים שערך בבני אדם נפוצו לכל עבר והפחידו כל אדם שפוי. הוא לקח דם מנשים שנשאו ברחמן תאומים, והזריק אותו לנשים גרמניות, על מנת שתלדנה גם הן תאומים. זה אחד הדברים השפויים שעשה. לרוב הנשים הוא נתן רעל. לנשות ונערות המחנה בגיל הפוריות נתן ברום, על מנת שלא תקבלנה את המחזור החודשי ותלכלכנה את המחנה, לכן הבטן שלהן הייתה נפוחה כל הזמן. "יום אחד בבדיקה של ד"ר מנגלה, שבה היינו צריכות להיות עירומות, כמובן, הוא שאל אותי אם אני בהיריון." היא מספרת.
כשקמנו בבוקר, ראינו ערמת גופות שהוצאה ממרפאתו של ד"ר מנגלה. אני מתביישת לספר לאיזו רמה הגענו, שפשוט הלכנו אל הערמה לחפש אוכל. היינו כל כך רעבות!

"כמה ימים אחר כך, כשקמנו בבוקר, ראינו ערמת גופות שהוצאה ממרפאתו של ד"ר מנגלה. אני מתביישת לספר לאיזו רמה הגענו, שפשוט הלכנו אל הערמה לחפש אוכל. היינו כל כך רעבות! הרעב נתן בנו את אותותיו – נפשית וגופנית, והזיהום הכבד גרם למחלות קשות. בינינו הייתה אישה שחלתה בטיפוס המעיים, וסבלה מאוד. כדי שלא ייקחו אותה לגזים, היינו מגנות עליה כל הזמן. החזקנו אותה בינינו כשעברו בספירה, העיקר שלא יגלו את מצבה. בת דודתה של אמי עבדה במטבח, ויום אחד הצליחה להגניב שלושה תפוחי אדמה. את האוצר הנהדר העברנו אליה, והיא אכלה והבריאה!" מתארת מלכה בהתרגשות.

החיים היו שבריריים מאוד. בת דודתה של אמה של מלכה הייתה בלאגר מעבר לגדר החשמלית. מלכה רצתה להעביר לה קפה, ונזהרה שלא לגעת בגדר ולהתחשמל למוות. כדי שלא להיתפס במלכודת המוות היה עליה להטות מיד את גופה לאחור, ולא לתפוס בגדר, מה שהאינסטינקט מורה. בעוד היא משחילה את ידיה הצנומות, נעמדה לידה אישה, שהייתה שכנה של בת הדוד, ורצתה להחליף אתה כמה מילים. הגרמני השומר שצפה על המתרחש לא היה שבע רצון מן המחזה ובדם קר ירה באותה אישה למוות לנגד עיניה המשתאות של מלכה הרכה.

"יום אחד הגיע אל המחנה גרמני בלונדיני וגבוה, קליין שמו. ידענו מתי לוקחים לעבודה ומתי לקרמטוריום. כשהקריאו מתוך רשימות זה היה למוות ודאי. מיד כשהגיע רצה אמי למטבח והביאה סלק. בעזרת הסלק צבעה את שפתיה ואת שפתותינו שלי ושל דודתי, על מנת שניראה במיטבנו וקליין יבחר בנו לעבודה. הוא הצביע עליי ועל דודתי, אבל את אמי לא לקח. אמי לא ויתרה והלכה לסיבוב נוסף, ולעוד אחד ולעוד אחד. כשראיתי שהיא עומדת להישאר ואני בלעדיה, הלכתי אליו ואמרתי לו שאני נשארת כאן. הוא הצביע על הפתח ואמר 'מכאן יש רק דרך אחת. את יכולה להיכנס, אבל לא תוכלי עוד לצאת.' הייתי כבר עם רגל אחת בפנים, ובאותו רגע ממש עמדה אמי עם רגל אחת בחוץ. קיבלו אותה לעבודה. בשנייה האחרונה חזרתי על עקביי ואמי אתי."

"שמנמונת"

מלכה ואמה נשלחו למחנה ריכוז בגרמניה, אחרי מקלחת והתלבשות חפוזה. "עבדנו שם כמאתיים בנות, במשמרות של שתים-עשרה שעות ביום, ללא הפסקות," היא מתארת. "שבוע משמרת יום, ושבוע משמרת לילה, מרחק הליכה של שעה לכל כיוון מהמקום שבו ישנו. בשלג, בגשם, בכל מזג אוויר. עבדנו במפעל לחלקי חילוף של אווירונים. זו הייתה עבודה מאומצת מאוד, ואסור היה לנו לטעות, כי כל טעות גררה עונש, סבוטאז', גזיזת שיער וצום. התנאים שלנו השתפו פלאים לעומת התנאים בלאגר, אבל זה לא היה גן עדן. קיבלנו מהטבחיות תפוחי אדמה בקליפה, ומרק שבו בושלו סוסים שהתפגרו. הטבחית אהבה אותי מאוד והייתה נותנת לי בקופסת שימורים את השומן שהצטבר במרק, והחבאתי את זה במיטה, מקום שבו לא חששתי שיחפשו. היא קראה לי דיקָה'לֵה, שמנמונת, כי השמנתי קצת מהשומן..."

ומה עם הכשרות?

"הצלנו את חיינו בכך, לא ראינו אפשרות אחרת. לא יכולתי לסרב כשיום אחד מנהל העבודה שלי נתן לי פרס על עבודה טובה, כריך ענק עם ממרח ונקניק. זה היה טרף, אבל כריך טעים כל כך מעולם לא בא אל פי. צו החיים עמד לנגד עינינו, מה גם שהרגשנו את הסוף. ידענו שהגרמנים עומדים לפני תבוסה."

אחרי חצי שנה נוראה של עבודת פרך ורעב מתמיד, הועברו הבנות לחפירת תעלות. אלו היו שלושת השבועות שלפני תום המלחמה. הן חפרו את השוחות, ומן העבר השני היו אסירים שונים שעודדו את רוחן באומרם כי הרוסים עומדים להגיע. הם אפילו זרקו להן אוכל, והבנות עטו עליו כמוצאות שלל רב וערב לחך. בשבעה במאי, יומיים לפני הפסקת האש, ארזו הגרמנים את חפציהם, החליפו לבגדים אזרחיים והחלו במסע על עגלות, הבנות היהודיות נשרכות אחריהם ברגל. בחוץ הייתה שמש אביבית נעימה, והם עצרו לארוחת צהריים. הבנות ניצלו את ההפוגה וחלקן הסירו את הטלאי הצהוב וברחו אל הכפר הסמוך. גם מלכה עשתה זאת ונכנסה לבית וביקשה מקלט לשש בנות. יושבי הבית הגרמנים לא ידעו שהיא יהודיה, ושלחו אותה לבית אחר, בו נמצא מבוקשה. היא רצה בחזרה וקראה לאמה, לדודתה ולשלוש השכנות, ויחד הן לנו
כשפתחו את הדלתות לידי נגלה לעיניי שלט גדול בגרמנית שאמר 'אַרְבַּיְיט מַ‏אכְט פְרַ‏יְי', העבודה משחררת.השלט היה על רקע להבות אש גדולות וגבוהות, מלוות בזעקות שבר נוראיות שאין לתאר



באותו בית. היו אלו ימים של כאוס, פליטים צצו מכל עבר, וחוסר הידיעה שלט בכל. לראשונה זה זמן רב בישלו בעבורן, ואף נתנו להן מיטות מוצעות ונקיות לישון עליהן.

לפתע, מקומן של הגרמניות שאצלן לנו לא היה בטוח עוד, והן היו מפוחדות. עם זאת, לא גילו הנשים היהודיות את מוצאן.

יום אחד הגיעו הרוסים הברבריים. הם לא התייחסו יפה לאוכלוסייה הכבושה, וידם הייתה בכל. אל הבית שבו הסתתרו מלכה וחברותיה הגיעה קבוצת רוסים. אחד מהם ניגש אליה וביקש ממנה להגיע אתו לחדר לבד. היא נעמדה מולו וצעקה: 'מי שלח אותך? סטאלין? הגרמנים לא נגעו בי כל זמן המלחמה! מה אתה רוצה ממני?' ואז שחררה את שרבץ על לבה ואמרה בעוז: 'אני יהודיה!' הרוסי ההמום שתק לרגע ואמר בשקט: 'גם אני יהודי.'

עַמְךָ?

דרך חתחתים עברה על שש הבנות עד ששבו בשלום לכפר פרייקופה, רק כדי לגלות שרוב יהודי הכפר הושמדו בידי הנאצים. שוב ושוב היו מגיעים יהודים ובפיהם בקשה אחת: למצוא ניצולים מוכרים, קרובי משפחה. הבנות גרו בבית אחד, ואת האוכל קיבלו על ידי תלושים. יום אחד הגיע גם דודהּ של מלכה, והוא, שהיה שוחט, סייע להן בשחיטה כשרה והשיב עטרה ליושנה. אחד הפליטים שהגיע לכפר לשאול על ניצולים היה שלמה הרשקוביץ', גבר חזק בן ארבעים ותשע. הוא שאל על אשתו, ומלכה ידעה לספר שלא שבה מאושוויץ. בשנת 1948 נישאו השניים, למרות פער הגילאים, ומלכה זכתה לחיות לצדו של שלמה שלושים שנה נפלאות.

ומה עם אמך?

"אני עבדתי בצ'כיה, מרחק נסיעת רכבת של שתים-עשרה שעות. יום אחד התיישב לידי אדם נחמד ושאל 'עַמְךָ?' אמרתי 'יאָ' ('יוֹ'). כך זיהינו יהודים – ביידיש. שוחחנו במשך כל זמן הנסיעה, ובסופו של דבר הכרתי לו את אמי והם נישאו. מעט זמן אחרי כן, אמי ודודתי עלו ארצה, וגם אנחנו רצינו. אחרי שהתבססנו וראינו כי אין עתיד ליהודים באירופה, ביקרתי בארץ כתיירת. לאחר מכן קניתי רכוש בצ'כיה, העמסתי אותו במכולה ועלינו ארצה. גרנו באשקלון עם שלושת ילדינו: הבכור, מנחם, היה בן שש-עשרה בזמן שעלינו, אחריו איציק שהיה בן-חמש עשרה ולבסוף בלומה שהייתה בת אחת-עשרה. בשנת 1978 נפטר בעלי, שלמה, בשל שרשרת אירועים שבסופה נפטר משטף דם במוח. בנה של בלומה, שלומי, נולד אחרי מותו, והוא קרוי על שמו."

בלומה גרה בגוש קטיף, אחרי שני בניה הגדולים נולדה לה בת, רעות. כשנולדה הגיעה מלכה לעזור, ונשארה. היא עזרה במשק, בחממות במושב גני-טל, עזרה בטיפול בילדים והתמלאה גאווה על דור ההמשך. משגדלה רעות שבה מלכה לביתה באשקלון, התנדבה בביטוח לאומי לאנשים עריריים שאינם יוצאים מביתם, ובזכות מבחר השפות השגור על פיה יכלה גם לסייע בתקופת העלייה מרוסיה, שכן העולות המבוגרות דברו יידיש. ביום הגירוש מגוש קטיף ישבה ספונה בביתה וראתה איך בתה, בלומה, צועקת ומתייפחת: 'את אמי גירשו לאושוויץ עם מזוודה, ואותי אתם זורקים ככה, בלי כלום.' היא בכתה אתה, אבל אתה יחד קמה מעפר, התנערה, והיום היא שוב בקהילת גני-טל, מוקפת בניניה, בני בנים של בלומה ואשר. מתוך תשעה נינים, היא גרה בשכנות לשבעה מהם, והנכדים שמחים להיות בקרבתה, ואף להסתייע בשירותי השמרטפית הנאמנה בעולם.

"תראי," היא מסכמת בסיפוק, "יש לי שבט של עשרים ושישה איש. זו הנקמה הכי גדולה שלי בצוררים הנאצים. אם הייתי יכולה – הייתי מראה לגרמנים שחזרתי מן התופת, והקמתי שבט גדול כזה."

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן