סיפורה של רחל (שלה) אלטרץ

(באדיבות יד ושם)

רחל (שלה) אלטרץ נולדה בשנת 1934 בשטיפ שבמקדוניה, בת זקונים במשפחה של ארבעה ילדים. אביה דוד ציון נפטר לפני המלחמה.

באפריל 1941 נכבשה מקדוניה וסופחה לבולגריה. ב-11 במרץ 1943 גורשו שלה ובני משפחתה לתחנת הרכבת בעיר ורכושם נבזז. בני המשפחה הועלו על קרונות בקר עם מאות מבני הקהילה היהודית בעיר וגורשו למחסני בית החרושת לסיגריות "מונופול" בסקופיה, שם הוחזקו בתנאי רעב, צפיפות ולכלוך.

שלושה שבועות לאחר מכן הורשתה בלה, אחותה של שלה, לעזוב את "מונופול" מפני שהייתה אזרחית איטליה. לפני יציאתה של בלה דחפה אמן, דודון, את שלה לידי בלה ואמרה לבלה בלאדינו: "קחי את הקטנה". לאחר שיצאו בלה ושלה, הועלו יושבי המחנה לרכבות משא במהלומות ובצעקות. בבכי ובהלם צפו השתיים בגירוש מגבעה סמוכה. למחרת יצאו לפרישטינה. כל בני המשפחה שגורשו נרצחו בטרבלינקה.

בפרישטינה שמה בלה קץ לחייה לאחר מאסרו של בעלה. שלה נותרה לבדה והחלה לעבוד במשק בית, בבית חברתה של אחותה. באביב 1944, עם גירוש יהודי פרישטינה, נמלטו שלה והחברה ומצאו מחסה בכפר מוסלמי. שלה חלתה בטיפוס ונלקחה לבית חולים, אך נאלצה להימלט עקב הלשנה. שלה וחברתה נתפסו ונכלאו בבית הסוהר בפרישטינה, משם הועברו למחנה ריכוז של אסירים פוליטיים. שלה היתה הילדה היחידה במחנה, ושם חזתה בהוצאות להורג. בלילות הייתה מתעוררת בצרחות מסיוטים. היא עבדה בפרך והמזון היה דל. מכיוון שלא הוציאה מילה מפיה, כינוה יושבי המחנה "האילמת".

לאחר ששחרר הצבא האדום את המחנה, הובאה שלה לבית שחיו בו ניצולות שואה. הן טיפלו בפצעיה, שרפו את בגדיה שורצי הכינים ורחצו אותה. שלה הועברה מבית לבית, ולבסוף נשלחה לבית יתומים בבלגרד. שם, בקרבת ילדים רבים פגועים כמוה, חשה שלה שמותר לה לבכות, להרגיש ילדה. במשך ארבע שנים טופלה שלה בבית היתומים.

ב-1948 הגיעו לבית היתומים שליחים מארץ ישראל וביקשו להעלות את הילדים לישראל. שלה הוצמדה לאישה בודדה, ועמה חצתה את הגבולות, וב-29 ביולי 1949 עלתה לישראל באנייה.

שלה התגוררה עם גרעין עליית הנוער בקיבוץ עין דור, שם הכירה את בעלה לעתיד. משם עברה לקיבוץ להבות הבשן. היא התגייסה לצבא והייתה חובשת בנח"ל. לאחר שחרורה מהצבא הגיעה לירושלים והחלה לעבוד כאחות בבית החולים לבריאות הנפש בטלביה. לאחר מכן עבדה בבית ילדים של ויצ"ו.

לשלה ולאברהם שלושה ילדים, 10 נכדים ושלושה נינים