עוד צעד בדרך

חופשת הלידה נגמרה וריעות לוי בטור חדש על החזרה לעבודה כשמאחור נשארת לא רק תינוקת אלא גם ילד עם צרכים מיוחדים.

ריעות לוי , כ"ז בניסן תשע"ה

הולכים לכל מקום יחד
הולכים לכל מקום יחד
צילום: ריעות לוי

עברו ארבעה חודשים, ואני חוזרת לעבודה. שואלים אותי: איך זה לחזור לעבודה? קשה לך?

אז התשובה היא שלא, לא קשה לי. היה לי טוב בבית, ליהנות מהלל המתוקה, לנוח קצת, לחשוב הרבה, אבל גם הרגשתי כבר צורך לצאת לעבוד, לפעול, להוציא את הכוחות שלי לפועל.

אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך קצת זמן לעצמו.

פעמים רבות אני מרגישה שאולי אני לא בסדר שאני לא עוזבת את העבודה ומקדישה את חיי לאיתן מיכאל, לשיקום שלו. כי הרי אין כמו אהבה של אמא, החיבוקים, הדיבורים, האמונה בו.

אבל מצד שני יש גם אותי, את היכולות שבי, את הכוחות שיש לי שאם לא אפעיל אותן ארגיש קמלה, לא ארגיש טוב עם עצמי, ולא יהיה לי הרבה כוח לטפל בו.

במקרים רבים בחיים אנו מתלבטים מה לעשות, האם זה יבוא על חשבון הילדים, הבעל, אני חושבת שכל אחת צריכה לדאוג גם לעצמה ולהרגיש את עצמה ולהתפנק כשיש צורך.

כשהיינו באלי"ן, כשאיתן מיכאל עוד היה בתרדמת, נסענו ביום הנישואים שלנו לצימר מפנק. הרגשנו שחייבים לצאת ולצבור כוחות חדשים. נכון שיש לנו בן השוכב בבית חולים וצריך אותנו, אך גם אנו צריכים להתרענן ולשאוב כוחות.

הדילמה הזאת מלווה אותנו בהרבה תחומים בחיינו. כמה שעות לעבוד, האם לפתח קריירה על חשבון הילדים ועוד.

בן אדם שמאמין, מאמין שיש מי שמכוון אותו בכל דבר ודבר בחיים. וכיף לנו שיש על מה להישען בהחלטות שלנו בחיים. האמונה שהכל מאתו יתברך עוזרת לקבל בהבנה דברים שקורים לנו או דברים שאיננו מרוצים מהם, כך לפחות בעיניים שלנו.

לפני התאונה עבדתי במקום עבודה מעולה, לא נחתי לרגע, כמו שאני אוהבת, ארגנתי, למדתי, תרמתי המון, פתחתי הרבה מהכישרונות שלי. ולאחר התאונה מבחינה טכנית לא יכולתי להמשיך שם ועברתי למקום עבודה רגוע יותר, פחות שעות.

היה לי עם זה מאוד כואב בהתחלה. נזכרתי הרבה בטוב שהיה לי שם, התגעגעתי למקום, לאנשים, ניסיתי עוד לחשוב על אפשרויות כן לעבוד שם.

אבל לא הסתדר, זה היה בא על חשבון הבית שצריך אותי בתקופה הזאת.

וברגע שהרגשתי שיש מי שמכוון אותי, ופותח לי דלת אחרת, נכנסתי בה ואני מנסה למצוא בה את הטוב. כנראה שבתקופה זאת אני צריכה מקום רגוע ושקט כדי להקדיש הרבה מכוחותיי לעיצוב הבית שלנו, הילדים צריכים אותי, מגיעים הביתה ואמא מחכה להם.

נכון שאולי אני מפסידה קריירה, לא ממצה את כל הכוחות שבי, אבל אני כל כך מאמינה שזה הכי נכון לי עכשיו, ומה ששלי, יחכה לי ויגיע, ומה שלא צריך להגיע לי, לא יגיע.

לכל זמן ועת תחת השמיים. לכל דבר יש את הזמן שלו, והזמן הכי נכון לו. רק צרך לדעת לקבל את זה. תמיד זה יבוא על חשבון משהו, אבל מנסים למצוא את הצדדים הטובים.

עבר עכשיו חג הפסח, ובו עברנו דילמות רבות מה טוב לנו, מה טוב לילדים, ומה טוב לאיתן מיכאל. אנחנו החלטנו שמבחינתנו הוא ילד רגיל ולוקחים אותו איתנו לכל מקום. נכון שלנו זה מסורבל יותר, אני לא נהנית כי אני צמודה אליו כדי שבעלי ישקיע בילדים האחרים. אבל אני יודעת שהוא שומע הכל, מבין, מקשיב ומרגיש. אז למה שאשאיר אותו בבית? מה הוא יגיד לי כשיתעורר בעזרת ה'?

אז לקחנו אותו לצוק מנרה, והוא עלה איתנו ברכבל, ונתקלנו כמובן במבטים של האנשים, והיינו צריכים לתת הסברים, אבל הייתי מוכנה לזה, וממש לא התרגשתי ולא ייחסתי חשיבות. הרגשתי שעשיתי בשבילו את הדבר הנכון, גם אם זה בא על חשבוני.

בימים החמים מאוד הוא נשאר בבית, אבל גם לא נהניתי, כי חשבתי עליו כל הזמן.

אני יודעת שזו תקופה, וכל הזמן אומרת לבעלי שצריך ליהנות גם מהתקופה הזאת, עוד נצחק עליה כשנהיה זקנים איך כל יציאה היתה כמו יציאת מצרים, נזכור זאת כשנהיה עם רכב קטן וחמוד כשניסע לבקר את הנכדים.

אז טוב לי בעבודה, ואני בטוחה שגם טוב לאיתן מיכאל שאמא שלו פועלת ומארגנת דברים וחוזרת עם אנרגיות טובות הביתה.

ובתמונת העתיד שציירתי לעצמי, ציירתי שביל ארוך ומפותל ובצדדים שלו חלומות רבים שאני רוצה להגשים. אז כרגע אני צועדת בשביל המפותל, יודעת שיש מישהו שמכוון אותי איך לצעוד בו הכי נכון ואיך לא למעוד, ולהיות שלימה עם הצעדים שלי, כי זה גם מה שהילדים קולטים.

הבוקר איתן לידי התכרבל איתי בפוך, ואני עייפה מאוד, מנסה קצת לנמנם, לתפוס עוד כמה דקות שינה, אני מניחה את ראשי על כתפיו הרחבות, מסניפה את ריחו. אך הוא מוציא קולות, דורש יחס, כמה דקות עם אמא, נכנעתי לו. דברתי איתו, חיבקתי אותו. ואז הלל התעוררה והבאתי גם אותה למיטה שלי. הוא כבר מרגיש ואוהב אותה. חייך כשהרגיש שהיא שוכבת לידו.

והרגשתי זרם של אושר עובר בי, תודה רבה לה', שיש לי ילדים מקסימים ושאני קמה ליום עבודה, למרות העייפות. יש לי למה לקום בבוקר, צריכים אותי, אני נותנת מעצמי, אני מאושרת עם ילדי, איתן מיכאל ילד מדהים מתוק. מה צריך יותר?

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.