על זיכרון ועצמאות - סיפור מחדר האימון

תומר לא נולד חייזר. הוא תמיד היה עם חברים עד שיום אחד החברים הטובים בגדו בו. לאחר יומיים של הסתה ארבו לו והכו אותו...

צביקה מור , א' באייר תשע"ה

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צביקה מור

תומר (שם בדוי) הגיע אליי כשברקע "בעיות חברתיות" כהגדרת הוריו. למעשה, לא היו לו שום בעיות חברתיות משום שלא היו לו חברים. השגרה של תומר הייתה משעממת למדי. לימודים-בית-לימודים. כילד מוכשר ביותר על גבול המחוננות ועם מוטיבציה לימודית גבוהה, הגיע תומר להישגים לימודיים מרשימים עד לכיתה י'. בתיכון בו למד, חולקו התלמידים לכיתות על פי המגמה שלהם. למשל, הייתה כיתת כימיה והייתה כיתת ספרות. תומר למד בכיתת הפיזיקה, מה שחייב אותו גם ב5 יחידות מתמטיקה, אך הוא לקח את זה בהליכה.

בגיל 16 משהו זז בערכים שלו ולפתע הוא החל לחוש בדידות. פתאום הוא שם לב שאין לו חברים ושזה מציק לו. להיות סגור כל היום בבית, כולל בחופשות, ללא תנועת נוער וללא יציאות בערב או לסתם כדורסל אחר הצהרים – זה כבר לא התאים לו. חידוש נוסף התחדש לתומר בכיתה י'. יש בבית הספר הפסקות, מסדרונות וחצר וקורים שם דברים טובים. תומר היה רגיל להכין שיעורי בית בהפסקות או סתם לשחק בסמארטפון, ולא הכיר את החיים שמחוץ לכיתה.

תומר היה בכיתה של חנונים, אלה שבאים לבית הספר רק ללמוד. הוא הרגיש איתם נוח מאד וממש היה נראה אחד מהם, חוץ מדבר אחד שהיה לו, שלא תמצאו בדרך כלל בכיתה של חנונים. הוא החזיק בחגורה שחורה בקראטה, למרות המום המולד בידו הימינית.

כשהבין שזה כבר לא מתאים לו להיות מנותק חברתית, לא האמין שיוכל אי פעם לרכוש חברים. הזיכרון שלו מכיתה ד' היה כה חזק וחי, שלא נתן לשום תמונה חברתית אחרת להיכנס לראשו. תומר לא נולד חייזר. הוא תמיד היה עם חברים עד שיום אחד החברים הטובים בגדו בו, והוא מצא את עצמו ללא מעגל קרוב. לאחר יומיים שהסיתו נגדו את כל הכיתה מסיבה לא ברורה, ארבו לו כמה מהכיתה והפלו בו את מכותיהם. זה היה הטריגר שלו ללמוד קראטה. "לעולם לא עוד" הוא אמר לעצמו. במקביל ללימודי הקראטה הוא החל להסתגר ולבנות את העולם החדש והבודד שלו. עולם בו אינו נותן עוד את אמונו לאף אדם חוץ מהוריו, אחיו ומדריך הקראטה שלו.

אך עכשיו, כשתומר בגר, והדברים נראים קצת אחרת, הזיכרון המריר מתגבר על החלום האדיר לשוב להיות אחד מכולם. בתהליך שלו, תומר נדרש להחזיר את האמון שלו בעולם, לפתח עין טובה יותר כלפי הסובבים אותו ולהיפרד מהחשדנות שהציפה אותו. בנוסף, תומר תרגל כישורים חברתיים שנשכחו ממנו כמו יוזמה חברתית וניהול שיחות חולין קלילות. הוא שם לב שעדיין יש לו יכולות חברתיות, רק שהן מיושמות במעגלים צרים בחייו. בצעדים קטנים ומדודים, הוא הרחיב את אזור הנוחות שלו, החל לצאת למסדרון בהפסקה ולפתוח בשיחה עם חבר שאינו מהווה איום בשבילו.

הניתוק החברתי של תומר מאז בית הספר היסודי, גרם לו לתלות אובססיבית בהוריו, שהוחלפו עתה בחבריו. תומר לא הרפה מהם ב"חפירות" מידי ערב, כשהם בסך הכל רוצים להירגע מיום העבודה העמוס שלהם, ובהפיכתם לנהגיו הפרטיים. תומר לא ידע להגיע לאף מקום בכוחות עצמו. זה היה מגוחך לחשוב שבעל חגורה שחורה בקראטה לא מסוגל להגיע לחוג בכוחות עצמו ובטח שלא לעלות על אוטובוס.

בקראטה תומר היה אסרטיבי למדי כבעל חגורה שחורה, אך האסרטיביות הזו לא קיבלה ביטוי בעולמו החברתי הדל. זה לא שלא ידע כיצד לפנות לאנשים. הוא פשוט לא העז. הוא תפס את עצמו כאחד שלא ראוי שאנשים ידברו איתו. תומר נדרש שוב לבנות את האמון שלו, והפעם כלפי עצמו.

יום אחד תומר הפתיע אותי באמירה לא שגרתית מצדו. "אני רוצה להצטרף לתנועת נוער". תומר המופנם, התלותי והסגור בביתו יוזם הצטרפות לתנועת נוער?! – זו הייתה הפתעה גדולה למדי. הוריו לא רצו מסיבה כל שהיא לשלם את דמי החברות – מה שהביא את תומר לחשוב כיצד הוא מממן לעצמו את הפעילות בתנועת הנוער. "אולי אתן שיעורים פרטיים במתמטיקה? הרי אני ממש מצליח ב-5 יחידות, ואין לי בעיה ללמד תלמידים צעירים ממני."

היום תומר כבר לא מופנם. לאחר שחילק אלפי מודעות בשכונתו והורים החלו לפנות אליו בטפטופים, יש לו כבר 4 תלמידים לשיעורים פרטיים במתמטיקה. הוא למד להציג את עצמו להסביר למה כדאי ללמוד דווקא אצלו, הוא מקיים תקשורת עם ההורים ומדווח על התקדמות ילדיהם. התלמידים הצעירים שלו נהנים מחוויה אישית בנוסף להצלחה שלהם במתמטיקה שלא איחרה לבוא. תומר נכנס לתנועת הנוער וחולם להיכנס להדרכה.

החלום ניצח את הזיכרון, והקרבנות הוחלפה בעצמאות.