משואה לגבורה

בין יום השואה ליום העצמאות ריעות לוי מספרת על הגבורה וההתמודדות עם פציעתו הקשה של בנה בתאונת דרכים.

ריעות לוי , ב' באייר תשע"ה

מתגברים
מתגברים
צילום: ריעות לוי

אנו בתקופה בה נעים משואה לתקומה, מספרים סיפורי גבורה של חיילים, אך בוכים על אלה שאינם, ואני מרגישה שתקופה זאת היא שיקוף של מה שאנו עוברים.

מצד אחד אנחנו בניסיון קשה, עצוב, כואב מאוד, אך מצד שני מחפשים כל הזמן את ההתקדמות של איתן מיכאל, מחפשים את הטוב שבקושי, מדברים על מה שיש ולא על מה שחסר.

כאשר למדתי בקורס אימון, סיפרו לנו על יהודי בשואה ששאלו אותו כיצד הוא החזיק מעמד במצבים הכל כך קשים שחוו שם. והוא ענה שהוא כל הזמן היה עסוק בשאלה: "איך אני יוצא מזה?" ואת כל כוחותיו הוא הפנה לכיוון הזה ולכן הוא לא עסק בקושי היום יומי, וזה מה שהחזיק אותו.

גם אנו בחיינו קובעים את איכות החיים שלנו לפי השאלות שאנו שואלים את עצמנו.

חשוב שכל אחד יצור לעצמו מערכת של שאלות קבועות ותדיריות שאותן הוא ישאל את עצמו בכל פעם.

שאלות אלה תקדמנה אותנו בכל שבוע מחדש, יצקו תוכן לחיינו ויעזרו לנו להתעלם מהקשיים שכולנו חווים.

אני אימצתי שיטה זו ואני כל הזמן שואלת את עצמי "מה לעשות עם המצב שאנו מתמודדים איתו? כיצד המצב יקדם אותנו".

אני לא שואלת למה זה קרה לנו ולא מאשימה אף אחד ולא כועסת, אלא מנסה לתעל את המצב, להתקדם דרכו. ואחת הדרכים היא שאלת שאלות.

השבוע קיבלנו את רכב הנכה. לא אסתיר שהיתה לי צביטה מאוד גדולה בלב, לא חלמנו שנגיע לרכב נכה גדול ויפה.

אבל, כשבעלי הגיע עם הרכב הביתה, אמרתי לעצמי, זה המצב כרגע, מה אעשה כדי להתקדם ולא ליפול.

אז אמרתי תודה רבה לריבונו של עולם שמאפשר לנו לקנות רכב כזה, ותודה רבה שהתהליך עבר די בקלות ולא נתקלנו בקשיים רבים, ותודה לה' שעכשיו ילדי יישבו ברווחה ברכב ולא יצטופפו ברכב קטן. ותודה לה' שעכשיו יהיה קל יותר להכניס את איתן מיכאל לרכב ויהיה לו הרבה יותר נוח בנסיעות. והתפללתי בליבי שלא נצטרך את הרכב הזה להרבה זמן אלא נוכל למוכרו כמה שיותר מהר.

נכון שאפשר בקלות ליפול לעצבות, אך עצבות מושכת אותנו לרחמים עצמיים, לכעסים, להאשמות. ואני לא רוצה להגיע למקומות האלה.

לא סתם אומרים שכאשר רואים בית קברות זה סימן שמתקרבים למקום של חיים.

בעולם יש הרבה ניסיונות וקושי, אבל אם יודעים לקבל אותם נכון, הם סימן לחיים, להתקדמות של אדם למקום טוב יותר בחיים.

בימים האחרונים אנו מרגישים שאיתן מיכאל יותר איתנו, מקשיב לשיחות שלנו, מגיב מהר יותר, לצערי אינני יודעת מהי תוכן תגובתו, אך אנו שמחים על עצם התגובה. רק גופו עוד רפוי וזקוק לתמיכה שלנו.

אני יושבת בספה, שרה לו שירי יום העצמאות, הוא מביט עלי בעין בוחנת, אני מרגישה שהעין מביעה יותר, מרגישה כיצד הוא רוצה לדבר איתי, לשיר איתי. הלל חנה על השטיח מוציאה קולות מתוקים, ואיתן מיכאל מחייך למשמע הקולות, הוא כבר מקבל את הלל. מודה לה' שנתן בנו חוכמה כיצד לעבור את כניסתה של הלל למשפחתנו בצורה חלקה. שרה לו: "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", מרגישה כיצד גופו נדרך. ועיני מצטעפות בדמעות. הלוואי והוא היה יכול להצטרף לשירה שלי, להשלים איתי את הבתים. אך כרגע הוא לא יכול.

בראשי כמובן שוב קופצת השאלה: למה זה קרה לנו? איך?

יש לנו תמונות שלו מיום העצמאות שלפני התאונה, ממש ארבעה ימים לפני התאונה. הוא עומד עם משקפיים שיש בהם אורות מהבהבים, מאושר, רמלאי אמיתי. לא שיערנו שזאת תהיה תמונתו האחרונה כשהוא עומד על הרגליים.

אך אני מנסה לגרש מחשבה זו, לא רוצה ליפול ובטוח לא כאשר הוא עכשיו בוחן אותי.

אז אני מספרת לו על יום העצמאות, מזכירה לו כיצד הוא היה נהנה מיום זה ונבהל מהזיקוקים, מספרת לו שבגן יעשו מסיבה לקראת יום העצמאות, ומבטיחה לו שהוא יצא מהמצב שלו ועוד יחגוג איתנו כשהוא כבר בריא.

אז אני שואלת את עצמי מה לעשות כדי לא ליפול, כדי לקבל עוד ועוד כוחות חדשים להתמודדות הקשה הזאת.

ממחשבה למעשה. התחלתי לשלוח הודעות לאנשים שפנו אלי שאעביר אצלם שיחה וסוגרת על שיחות לחודשים הקרובים. שיחות אלה נוסכות בי כוח, כאשר אני רואה כיצד נשים מתחזקות מדרך ההתמודדות שלי, אז אני מרגישה שיש סיבה טובה למה שקרה לנו, ושוב מתרוממת.

בבוקר אני מלבישה אותו בכחול לבן, מביאה טחינה לגן, מודה לה' שבדור שלנו גם לילדים המיוחדים האלה יש מסגרת כל כך טובה שמקבלת אותם ואוהבת אותם ומתייחסת אליהם כילדים רגילים.

נשתדל בתקופה זו לשאול את השאלות הנכונות שיקדמו אותנו בחיים ולא יחלישו את האמונה שלנו ולא ימשכו אותנו לעצבות וכאב.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.