"עשינו ככל שיכולנו, עד נפל האחרון ולא קם"

מסעם האחרון של ל"ה לוחמי "מחלקת ההר" לעזרת גוש עציון הנצור- נקודת מבט אחרת

דוד גולדשמיד- מגזין עולם קטן , ב' באייר תשע"ה

דני מס
דני מס
עולם קטן

יומיים הסתובבנו בהרי רמאללה. יומיים ארוכים ומתישים. כשחזרנו לירושלים הודיעו לנו על הקרב הגדול שהתחולל בגוש עציון.

600 לוחמים ערבים בפיקודו של מנהיג הכנופיות עבד אל-קאדר אל חוסייני תקפו את ארבעת הקיבוצים המבודדים שבהרי חברון. גבורתם של המגינים בקרב הקשה שהתחולל גבתה מהרוצחים יותר ממאתיים הרוגים. אבל גם לנו היו שלשה הרוגים ותשעה פצועים, אחד מהם נפצע קשה ונזקק בדחיפות למנות דם שיצילו את חייו.

התחמושת בגוש התדלדלה מאד, וכך גם הסוללות למכשיר הקשר. שירות הידיעות מקבל כל הזמן ידיעות על התקפה ערבית חדשה שמתארגנת, ולחברינו אין די נשק ותחמושת להדוף אותה. מצב ביש.

המחלקה שלנו מנתה ארבעים לוחמים, חצי מהפלמ"ח וחצי מהחי"ש. רובנו סטודנטים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. ממפקדת אזור ירושלים הגיעה פקודה לדני מס, סגן-מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח: "הכביש חסום. קח את 40 החבר'ה האלו, צאו לגוש ברגל, והגיעו אליו בכל מחיר"!

קיבלנו נשק רב, אוצר ממש. 4 מקלעים, רובים, תתי-מקלע "סְטֶן", תחמושת ורימוני יד לרוב. הצטיידנו גם בחומר-נפץ כדי לחבל בגשר עליו עובר כביש ירושלים-חברון, ובחומרי חבישה ובקבוקי עירוי לפצועים שבגוש. דני עצמו שימש תקופה מסוימת כמפקד הגוש, והכיר היטב את האיזור.

התמקמנו בסמינר המורים בשכונת בית הכרם, אך כמעט ולא הספקנו לנוח. ההתארגנות ואריזת התרמילים החפוזה ארכו זמן רב. רק אחרי חצות יצאנו באוטובוס משוריין לכיוון נחל שורק. בדרך עיכבו אותנו מחסום אבנים גדול וצוק סלע שחסם את דרכנו. כאשר אפסו הסיכויים להגיע לצומת הגוש בלי להתגלות. חזרנו על עקבינו לסמינר המורים וניסינו נואשות לישון קצת...

דני אפילו לא ניסה. כל אותו היום, יום חמישי ד' בשבט, הוא ישב על המפות כדי לאתר נתיב אחר שיוביל אותנו אל היעד. אולי דרך קריית ענבים? אולי במסע של יומיים דרך ההרודיון ומדבר יהודה? לבסוף הוחלט לצאת בדרך עוקפת, מהמושבה הר-טוב שבשפלה. לפנות ערב עלינו על משאית ויצאנו מהעיר בליווי של טנדר נוטרים חמושים. את הנשק החבאנו כשהוא מפורק בתוך "סליק" שהותקן בין הדפנות הכפולות של הטנדר. הגענו להר-טוב לקראת 8 בערב בלי תקלות, ואז התברר שלשני לוחמים אין נשק אישי. הם ביקשו מדני שייקח אותם כסבלים, אך דני סירב. הם פנו לג'ורדן (יעקב כהן) המקלען הענק שלנו, וביקשו ממנו את האקדח. הוא דווקא הסכים ברצון, אבל דני אמר: "מקלען צריך לשאת אקדח. נקודה"! אחר-כך פנו בתחנונים למפקד המושבה רפאל בן-ארויה, שייתן להם כלי נשק כלשהו בהשאלה. הוא לא ענה להם. בשתיקה פתח לפניהם את מחסן הנשק של הר-טוב. לכל המושבה היו בסך הכל שניים או שלשה רובים, כמה אקדחים ו...זהו. "תגידו אתם" הוא אמר. "יש לי נשק מיותר לתת לכם"?!

דני מס
גבעת הקרב

מי היה מאמין שבגלל עקשנותו של דני יוותרו שני אלו בחיים?

בינתיים התעוררו קשיים בחילוצם של קני המקלעים מתוך דפנות הטנדר. גם ארוחת הערב התאחרה, ועד שעמדנו לתדריך אחרון ומסדר-יציאה כבר היה כמעט 11 בלילה. בזמן שאכלנו ישבו המפקד דני ורפאל בן ארויה על המפות ותכננו את ציר התנועה. רפאל הפציר בדני להמתין לילה נוסף בהר-טוב: "אתם כל-כך עייפים, וכבר מאוחר מאד. יש לפניכם יותר מ-25 ק"מ בשטח קשה. הבוקר יגיע ואתם תתגלו בשטח"! "לא אכפת לי" ענה דני מס. "הקטע הקשה ביותר הוא לטפס את חמשת הק"מ האחרונים מאחרי הכפר צוריף ועד לקיבוץ משואות יצחק. שיראו אותנו. הם כבר לא יוכלו לעשות לנו שום דבר כשהשמש מול העיניים שלהם ואנחנו ביתרון גובה".

יצאנו לדרך. 38 לוחמים. איגפנו בהקפה ארוכה את בניין משטרת ערטוף בו ארבו לנו הבריטים, ונשכבנו על האדמה הקשה בכל פעם שאור הזרקורים שלהם התקרב אלינו יותר מדי. התרחקנו מתחנת הרכבת עליה שמרו נוטרים ערבים, הקפנו את תל בית שמש וחצינו את הכביש ליד עינות דקלים. לפתע נשמעה קריאה חנוקה בחשיכה. הטור נעצר. התברר שישראל נפל ונקע את הרגל. הוא חשק את שיניו והמשיך להתקדם, אבל אחרי זמן מה הסתבר שהוא ממש מעכב את כולנו. כאב לו, המסכן...

דני נפנה בפנים חתומות. "אתה ואתה מלווים את ישראל בחזרה להר-טוב"! הוא אמר בקול שקט, והצביע עלי.

ניסיתי להתווכח, אבל בתוך-תוכי כבר ידעתי שזה אבוד. את המסע הזה פספסתי...

בלב כבד מסרתי את התרמיל לאחד החברים, שהעמיס אותו ללא אומר מעל לתרמיל שלו.
במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח, נתקבלה הידיעה המרה: "זה עתה היגיעתנו הידיעה ש – 35 גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בע וצוריף"...

השעה אחת ושלש דקות. החבר'ה צריכים לצעוד עוד איזה עשרים ק"מ בשטח עוין עד לגוש עציון הנצור.

בעזרת השם הם יגיעו עוד לפני עלות השחר. בלי פרידות נרגשות השתופפנו בצד הדרך עד שנדמו קולות הצעידה של ל"ה לוחמי המחלקה, ופנינו לחזור. הפעם ויתרנו על העקיפה הארוכה ופשוט "חתכנו" צמוד לבתי כפר הפורעים דיר-אבאן, עברנו מתחת לאפם של הבריטים  עד שהגענו להר-טוב. שלשה ק"מ במקום שמונה. הערנו את ד"ר דוקר הרופאה שהעניקה טיפול רפואי לישראל, והלכנו לישון.

כשקמנו ביום שישי סיפרו לנו שמשהו לא בסדר. החבר'ה לא הגיעו לגוש...

למחלקה לא היה מכשיר קשר, ולכן לא היה לנו מושג ברור מה קרה להם. ביום שישי בבוקר נשלחו כמה מטוסים קלים של "שירות האוויר" לאיזור. הם דיווחו על ריכוזים גדולים של ערבים וכלי רכב בכמה כפרים, אך לא מעבר לכך. בשעות אחה"צ שמעו בראש צורים ובמשואות יצחק יריות רבות ממערב, אך הניחו שאלו ערבים שמתאמנים.

בליל שבת נשלחו 3 צוותי-סיור מכפר עציון, לכיוון הכפרים הערביים השכנים. לא נמצא דבר. בשבת בבוקר יצאנו מהר-טוב עם עוד כ-90 איש שנאספו מכל איזור ירושלים, לחפש את המחלקה. הלכנו על התוואי שזכרתי מיום חמישי בלילה, אבל לא הרחק מהמקום בו נפרדנו מהמחלקה המתינו לנו מאות ערבים במארב מתוכנן. התחולל קרב קשה, בו נהרג לוחם אחד שלנו ונפצעו שלשה. רק אחרי הצהרים הצלחנו להיחלץ משם. במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח, נתקבלה הידיעה המרה: "זה עתה היגיעתנו הידיעה ש – 35 גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בע וצוריף"...

הלווית הנופלים בתש''ח
חלקת הל''ה בהר הרצל

לא נותר איש לספר מה בדיוק קרה באותו הלילה, אך ברור שהמחלקה התעכבה בדרכה משום-מה עוד כשעה-שעה וחצי. החבר'ה עקפו את הכפר בית נטיף וצעדו בנחל גדור. עם אור ראשון היו בפאתי הכפר צוריף והתגלו ע"י שתי נשים שיצאו לקושש זרדים. אלו ברחו מיד אל הכפר, בו היה מחנה אימונים ערבי גדול ובו כ-400 אנשי כנופיות. דני החליט להתקדם במהירות ולעבור את צוריף לפני שתתחיל ה"פזעה" (אזעקה) שתאסוף אלפי לוחמים ערבים מכל כפרי האזור, אך היה זה כבר מאוחר מדי. לו-אך הקדימו בחצי שעה... לקראת 6:30 בבוקר החל קרב צליפות ששיבש את התנועה ואיפשר לערבים להתארגן. הכח נסוג צפונה אל נחל עציונה העמוק והסבוך. חלק מהלוחמים נהרגו ונפצעו בדרך, הפצועים נישאו בידי חבריהם בעת הנסיגה. לקראת עשר בבוקר הקרב שכך, וחבר'ה התחבאו בתוך הערוץ. עד הצהרים כבר הגיעו למעלה מאלפיים ערבים חמושים לאזור ותפסו עמדות בכל הגבעות והרכסים שמסביב.

בערך בשעה שתיים וחצי, ערב שבת קדש פרשת "בא", עולים הלוחמים אל הגבעה שנקראה לימים "גבעת הקרב". לעולם לא נדע מדוע עשו זאת. האם חשבו שהערבים הסתלקו מהמקום? האם ביקשו לשפר עמדות לקראת המשך המסע בלילה הבא? האם תקפו אותם הערבים בתחתית הוואדי ואילצו אותם לסגת לגובה? חלק מהבחורים נפגעו עוד בעליה לגבעה, והשאר התארגנו עליה להגנה היקפית. הם ריכזו את הפצועים וחבשו אותם, וניסו לתפוש מחסה מאחורי הסלעים ולהשיב אש. הגבעה הייתה חשופה לגמרי. התחמושת אוזלת, הערבים מסתערים שוב ושוב. רוב הלוחמים נפגעים. לקראת שקיעת השמש מנסים חמשה בחורים שנותרו לרדת מהגבעה בחזרה לנחל עציונה, ולהתחמק בחסות החשיכה דרך הואדיות. כולם נהרגים למרגלות הגבעה.

ג'ורדן המקלען נותר אחרון. פצוע. הוא מגלגל אל הערבים רימון ועוד רימון ומפיל בהם חללים, אך תחמושתו אזלה לגמרי. לבסוף הוא זורק רימון אחרון ונהרג. הערבים מצאו בידו הקפוצה אבן שביקש לזרוק בהם...

בשבת אוספים ערביי צוריף וג'בע את הגוויות ואַחַר מתעללים בהן, חלקן רוטשו עד ללא היכר. ביום ראשון בערב הביאו הבריטים את ההרוגים לכפר עציון, וביום שני הם נקברו בקבר אחים גדול. ארבעה חודשים בדיוק לאחר נפילתם קמה מדינת ישראל, ובאותו היום נפל גוש עציון בידי הערבים. בעת הקרבות אבד ספר החברא-קדישא של כפר עציון. בחודש מרחשוון תש"י נערך בגוש עציון שהיה תחת שלטון ירדני, מבצע ליקוט עצמות. חללי הגוש ובתוכם הל"ה פונו מקברם והובאו למנוחת עולמים בבת הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים. חלק מההרוגים לא ניתנים לזיהוי, והם מזוהים באמצעות גורל מיוחד שנערך על-פי מסורת עתיקה מהגר"א מוילנא, ע"י הרב אריה לוין זכר צדיק לברכה.

על אדמות הכפר הנטוש בית נטיף שבעמק האלה הוקם ע"י יוצאי הפלמ"ח הקיבוץ נתיב הל"ה, ובכל שנה בליל ה' בשבט משחזרים אלפי אנשים את המסע האחרון של מחלקת ההר.
 

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"