גייל עם שבעה מילדיה.
גייל עם שבעה מילדיה.צילום: באדיבות המשפחה

שלושים יום עברו מאז ליל השבת הנורא שגבריאל ששון (52), חרדי שהתגורר בשנה וחצי האחרונות בברוקלין, איבד את ילדיו באסון מחריד.

אשתו גייל (גילה), בת 45, מאושפזת עם חמישים אחוזים של כוויות בכל חלקי גופה. הרופאים אומרים שההחלמה תימשך עוד זמן רב, ושמצפה לה תהליך שיקומי ארוך. בתו ציפורה (15), שנפצעה בשריפה, מאושפזת בבית חולים אחר עם כוויות ברגליים ובידיים, ומחלימה לאיטה. בשבוע האחרון אפילו התחילה לדרוך על הרגליים ולהתהלך קצת במחלקה.

"בשבועיים הראשונים ציפורה היתה מורדמת ומונשמת, ולא ידעה בכלל מה קרה", מספר גבריאל בדמעות בראיון לכתבת מיכל יעקב יצחקי בעיתון "ישראל היום".

"כשהיא התחילה להתעורר ולשאול שאלות על אמא שלה, אמרתי לה שגם היא נפצעה, ושהיא מאושפזת בבית חולים אחר, שמתמחה בכוויות. בגלל שהגוף שלה היה חלש מאוד, הרופאים המליצו לדחות את הבשורה בכמה ימים נוספים כדי לאפשר לה להתחזק עוד. כשהיא שאלה על האחים שלה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שהם במקום טוב, ושלא תדאג. לפני שבוע וחצי, שני פסיכולוגים נכנסו לחדר שלה כדי לספר לה. הם ביקשו ממני להישאר בחוץ, ואחרי עשר דקות אמרו לי להיכנס. היא בכתה, היתה נסערת מאוד. חיבקתי אותה ובכינו ביחד. היא הרגישה אבודה, ושאלה מה יהיה איתנו עכשיו ואיפה נגור. היא רצתה לשמוע על ההלוויה ולראות תמונות. כל הזמן שאלה על אמא שלה ורצתה לראות אותה".

שבע המצבות, שאותן עיצב בקפידה, כבר מוכנות. עומדות בשורה אילמת, בגב כל אחת כתובה מילה אחת, וביחד מרכיבות המילים את הפסוק "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". בחזית כל מצבה נכתב שם הילד לאורכה, וכל אות בשם מתחילה משפט המתאר אותו. על משה, למשל, כתב אבא גבריאל: "משה היה גיבור נפש, "שבאהבתו לתורה לא נתן לשום קושי לעמוד נגדו, "האיר באהבתו כל סובביו באור פניו". במרכז כל מצבה נכתב המשפט המצמרר "נשרף יחד עם ששת אחיו ואחיותיו, קורבנות קודשי שמיים".

"היה חשוב לי שעל כל מצבה יהיו דברים שמעידים מי היו הילדים שלי", אומר גבריאל. "כל אחד מהם היה מיוחד במינו. המוות שלהם קירב הרבה לבבות, ואולי זאת הסיבה שזה קרה. אני מרגיש כאילו במותם הם ציוו על עם ישראל להתאחד".
גייל עם שבעה מילדיה. "אין לי עם מי להתייעץ או לחלוק את מה שעובר עלי"

כשהוא מתאר את ילדיו, נדלק זיק בעיניו. הוא מתקשה לדבר עליהם בלשון עבר, והעברית שיוצאת מפיו קצת משתבשת. "הילדים שלי היו הדבר הכי טהור והכי אהוב עלי אדמות. בכולם היו חריצות, אצילות, ענווה ושמחת חיים. תמיד כשירד שלג הם היו מתנדבים לסייע לאנשים המבוגרים שגרו סביבנו לפנות את השלג מהשביל.

על האסון הוא שמע רק בשבת בבוקר, מפי השוטרים שבאו לקחת אותו לתחנת המשטרה. "בהתחלה לא אמרו לי מה קרה, ונבהלתי. רק כשנכנסתי איתם לניידת, הם סיפרו לי שפרצה שריפה בבית שלי, ושאשתי והילדה שלי ציפורה נפגעו והן בבית חולים. נורא דאגתי, והתחלתי לבכות. שאלתי את השוטרים מי נמצא עם הילדים הקטנים, והם אמרו לי שהם מסודרים, ושאני צריך לבוא למשטרה לתת את כל הפרטים שלהם. בשלב הזה עדיין לא חשדתי בכלום. רציתי רק להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים ולהתפלל למען גייל וציפורה. בתחנת המשטרה בברוקלין עיכבו אותי עד שיגיע גיסי.

"בזמן שהטרידו אותי במשטרה עם כל מיני שאלות לא רלוונטיות על הילדים, שלושת האחים של גייל כבר ידעו הכול. אח אחד נסע לבית החולים להיות איתה, והשניים האחרים נסעו עם פרמדיק לבית הוריה, לבשר להם. הם פחדו שההורים ישמעו על המקרה מהרחוב, והם אנשים בני 80. אחותי בינה נסעה עם ציפורה לבית החולים, ועל בעלה, סטיב, הוטלה המשימה לבוא לתחנת המשטרה לבשר לי את הבשורה. כשהוא הגיע, הייתי מאוד מבולבל ומפוחד, לא הבנתי מה קורה. ואז הוא הנחית עלי את המכה הגדולה. פשוט נשכבתי על הרצפה וצעקתי צעקה גדולה... הרגשתי כאילו לקחו לי את הנשמה".

מסע ההלוויה התקיים יומיים וחצי אחרי האסון, בהר המנוחות בירושלים. אלפים באו ללוות את הנספים בדרכם האחרונה ולתמוך באב, שאיבד ברגע משפחה שלמה. רבים מהם כלל לא הכירו את המשפחה. גבריאל נכנס לאולם, שבו חיכו לו גופות ילדיו עטופות בתכריכים. הוא ניגש לכל אחד מהם, לפי הגיל, חיבק אותם ונפרד מהם בפעם האחרונה. "אמרו לי לא להרים את התכריכים כדי לראות אותם, כנראה הם נכוו קשה, ולכן רק הרמתי קצת את הראש של כל אחד ונישקתי. אמרתי להם שאני אוהב אותם. את יעקב הקטן הרמתי על ידיי והכנסתי אותו בעצמי לקבר", הוא מתאר, ושוב קולו נשבר, והדמעות זולגות על לחייו.

"הנחמה שלי היא שהאובדן הזה פתח לבבות של אנשים מכל המינים ומכל הסוגים. בהלוויה אמרתי שכל אסון שפוקד את העם היהודי קורה כדי לעורר אותו, לגרום לו להתאחד. אם היינו מאוחדים, לא היה צורך בכפרה ולא היה צורך בקורבנות. אני מקווה שילדיי הם הקורבנות האחרונים, ושעם ישראל יתאחד. אם זאת היתה המטרה של השם, אני מקבל את זה".

"לא אני בוחר את המחיר. אני עצוב מאוד וכואב. הם היו אהבת חיי, אני מתגעגע אליהם כל כך. אני לא חושב שאני אפילו יכול לבטא במילים את עוצמת הגעגוע שלי אליהם. ברור שהייתי מעדיף שהם יישארו בחיים וילמדו תורה. אבל השם החליט, מסיבותיו, שהם צריכים להיות איתו. אני לא יודע מה הסיבות, אבל אומרים שהוא לוקח אליו את הטובים ביותר. הילדים שלי באמת היו הטובים ביותר. אנשים שואלים אותי איך זה שאני כל כך חזק, אחרי שאיבדתי את כל היקר לי. אבל אני לא חזק. דברים חזקים נשברים. אני מכניע את עצמי ונותן לקב"ה מקום להיכנס. האמונה בעולם הרוחני מקלה מאוד, כי בעולם הרוחני, כשאדם נפטר, הנשמה שלו נמצאת איתנו כל הזמן והאהבה היא אינסופית. החיים הגשמיים, לעומת זאת, הם זמניים. אם מסתכלים על זה ככה, הרבה יותר קל להתמודד".

עכשיו הוא צריך להתחיל לבנות את חייו. בינתיים הוא מתגורר אצל חבר בניו יורק, מעביר את רוב הזמן בין בתי החולים. "אין בי כוחות לכלום. אני לא יכול לנהוג ולא מצליח אפילו לקרוא תורה. קשה לי להתרכז. אני עדיין לא יודע מה אעשה. אני אתקדם צעד צעד ואני מאמין שכשאגיע לגשר, השם יכוון אותי ויסייע לי לקבל את ההחלטות הנכונות. אני מאוד רוצה לחזור לישראל, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה. אני קודם כל צריך להתרכז בהחלמה ובשיקום של גייל וציפורה".

ההחלמה של גייל צפויה להיות ארוכה. ציפורה בת ה־15 צפויה להשתחרר מבית החולים כבר בעוד חודש. "חשבתי שנעבור לגור במרתף של בית שבו גרות חברות שלה, כדי להקל עליה את המעבר", אומר גבריאל. "היא תזדקק להרבה עזרה ותמיכה מסביב, כי האחים שלה היו הכל בשבילה. אני מקווה שהיא תצליח להתמודד, ושנתמוך זה בזה. זה כל מה שנשאר לנו עכשיו".