בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי - סא"ל (מיל') יובל וגנר

בן 50. תושב הוד השרון. אב לשלושה. מייסד ויו"ר 'נגישות ישראל'.

עפרה לקס , י' באייר תשע"ה

למד מאביו שלא מוותרים לפציעה. כיסא גלגלים
למד מאביו שלא מוותרים לפציעה. כיסא גלגלים
Thinkstock

התחלה: פברואר 65' ברמת השרון. אביו נפצע מעט אחרי מבצע קדש בתאונת אימונים. את אמו, אחות במקצועה, הוא הכיר בשיקום. האב הוא איש עסקים שיושב בכיסא גלגלים, "ממנו למדתי שלא מוותרים לפציעה. אבי הוא דמות שעשתה הכול נגד כל הסיכויים ולמרות כל הקשיים". שני אחים במשפחה. הוא הבכור.

ילדות: "תמיד הייתי אומר שהדבר הטוב הוא שאבי לא יכול לבוא לאסיפות הורים, אבל מצד שני הוא גם לא יכול היה להצטרף לטיולים". כילד, הכיסא של אבא הביא להרבה אילוצים: מקומות שאי אפשר להגיע אליהם, דברים שאי אפשר לעשות. החיים היו מורכבים ויובל ואחיו נדרשו לעזור: להעלות את הכיסא במדרגות או לדחוף אותו בחוף, "אבל לא הייתי שונה מחבריי. אבי אדם מאוד עצמאי".

לימודים: יסודי בבית ספר 'אמירים' וחטיבת ביניים בניו יורק בעקבות עבודת האב בבנק לאומי שם, "זו הייתה חוויה מדהימה". ממנה זכורים בעיקר הטיולים. "הוריי ניצלו את העובדה שהיינו שם, וכל הזדמנות נוצלה לטייל לכל מקום שאפשר לדמיין". המשפחה חסכה כדי לאפשר את הטיולים האלה, "שהייתה בהם צידנית ולא עצירה למסעדה", והיו גם הרבה תרבות וספורט.

תנועת נוער: 'המחנות העולים'. "תקופה של כיף" שכללה פעילויות וטיולים, "במידה רבה זו הייתה הדרך לאהוב את הארץ".

תיכון: 'רוטנברג', מגמה ביולוגית. בתקופה הזאת הוא גם ביקר בגדנ"ע אוויר בבסיס חצרים, מה שהתאים ל"ג'וק הטיסה שהיה לי מגיל אפס". לטיסה הוא התוודע באמצעות חברים של ההורים, שרבים מהם היו טייסים. הביקורים המשפחתיים כללו סיורים בבסיסים וטיולים בטייסות, כך ש"טיסה הייתה חלום חיי".

חלום: הוא התקבל לקורס טיס ועבר אותו. "זה מסלול ארוך מהמיונים ועד הסיום, וכל פעם אתה עובר עוד מבחן ועוד שלב". הוא מאוד אהב את הקורס וסיים אותו כטייס מסוקי קרב. בהתחלה היה בטייסת 'להטוטים', "מסוקים קטנים וערמומיים", ומשם עבר לטייסת הקוברות בפלמחים, "צעד שמאוד שמחתי עליו".

הפציעה: ביום אביבי ויפה בשנת 1987, הוא יצא ל'טיסת קברניטים', בעצם מבחן של המפקדים. הוא טס עם מפקד הטייסת ציון בר אור, וזה היה "מלחיץ". הם חלפו מעל נופיה המשגעים של הארץ כשבר אור בוחן אותו בגיאוגרפיה, "ובזה נכשלתי". הם חלפו מול להקות של ציפורים ודיברו על הנדידה, כשלפתע נשבר הרוטור של המסוק. "המסוק התחיל לרעוד בצורה מטורפת. פנייה חדה שמאלה ולמטה. תוך שניות קצרות התרסקנו לתוך פרדס".

השקט: בשניות האלה הוא עיכל שהוא עבר למקום שונה לגמרי בחיים. "מלהיות בקטע הכי מדהים בחיים שלך, צעיר, בוגר קורס טיס, פתאום בום". בר אור והוא שברו את הצוואר. המפקד נהרג, הוא הוטס לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם, והאבחנה הייתה שיתוק מהצוואר ומטה. "ומה שהיה כבר לא יהיה".

ציון בר אור: "מפקד טייסת נערץ, ואובדן איום ונורא". עד היום הוא נמצא בקשר הדוק עם משפחתו.

השיקום: שלושה חודשים, "ממש החזיקו אותי בחיים". אחרי התייצבות הועבר לשיקום בתל השומר. "זה בית ספר. מתחילים ללמוד הכול מחדש: איך אוכלים, שותים ומתניידים".

הראש מעל המים: בתקופה הזאת לא היה בכלל דיכאון, "כי הייתי עטוף 24 שעות ביממה במשך כמעט שנה" בהורים, בבני משפחה ובחברים. "הם לא נתנו לי להיות דקה לבד". ההתמודדות הנפשית החלה מאוחר יותר. לקראת סיום תקופת השיקום "קרה לי משהו שהשפיע מאוד על חיי".

משהו: הציעו לו לשרת בחיל האוויר כמתכנת. "ביום הראשון לשחרורי מהשיקום הופעתי בצבא למשך שעה, למחרת שעתיים וזהו. הייתה לי עבודה והיה לי לאן ללכת. זה היה סוג של אימוץ על ידי חבר'ה מדהימים". השירות היה באותו בסיס, פלמחים, כשהוא רואה את חבריו מהטייסת ממריאים שוב ושוב. "היו לא פעם ולא פעמיים שבכיתי". לבסוף הגיעה ההשלמה.

סגן אלוף: השירות בצה"ל נמשך 31 שנים, עד ספטמבר האחרון. "נפצעתי כסג"מ צעיר והשתחררתי כסגן אלוף". במהלך השנים הוא למד מינהל עסקים לתואר ראשון. וגם הביא לעולם שלושה ילדים.

הברכה: את יעל הוא הכיר אחרי התאונה. השניים נישאו ובמהלך השנים נפרדו. הבת הראשונה, תומי, היא משוחררת של חיל האוויר. הבן שון משרת בחיל האוויר והבת זואי שבשמינית מתגייסת בעוד כמה חודשים, נחשו לאיזה חיל.

נגישות: הוא זכר את עצמו, כילד, עוזר לאביו. "אז אמרתי לעצמי: מגיעים לכל מקום על אף הקשיים. מצד שני זה לא היה נראה לי סביר". כשהוא נפצע, חבריו סחבו אותו לכל מקום: "לים ולפיקניק ובמדרגות של מסעדה. אמרתי לעצמי שזה מעצבן שצריך לבקש. זה משפיל ולא בסדר". מה שהיה הכי קשה הוא הרצון לבלות לבד עם הילדים, "ללכת לים, לקולנוע או למסעדה היה בלתי אפשרי: אין חניה, אין שירותים, יש מדרגות".

המכתב: באותה תקופה עזר ויצמן היה נשיא המדינה, ווגנר החליט לכתוב לו. "כתבתי שגדלתי על אהבת הארץ, שאני רוצה לחנך את ילדיי על זה, ובגלל תאונת הטיסה אני לא יכול. כתבתי שהגיע הזמן שיעשו פה משהו, כי יש הרבה נכי צה"ל". כעבור יומיים התקבל טלפון מבית הנשיא. "הוא התעניין בתאונה ואז אמר: 'תקים עמותה ובית הנשיא יאמץ אותה'", וכך היה. הוא ארגן כמה חברים, ותוך חצי שנה הייתה השקה בבית הנשיא.

מפעל ענק: "לא ידענו למה אנחנו נכנסים". השלב הראשון היה הקמת אתר, שפעיל עד היום, שמדווח לאן ניתן להגיע ולאן לא. "זה מאוד חשוב, אבל הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות שינוי אמיתי זה לא יכול להיגמר באתר. עשינו תוכנית עסקית איך הופכים את ישראל, שבה כל מי שמקבל מוגבלות מקבל כבונוס מעצר בית, לנגישה". העמותה נוהלה בצורה מקצועית והתוצאות נראות בשטח.

15 שנה אחרי: העמותה עוסקת במודעות ובחקיקה ומשמשת גוף שמספק ייעוץ איך להנגיש מקומות. היא גם מטפלת בכאלף תלונות בשנה על קשיים בנגישות.

טוב לכולם: "הנגישות מסייעת גם לגבוהים מאוד או נמוכים מאוד, וגם לקשישים ולהורים לתינוקות בעגלות. זה הופך את החיים של כולם לנוחים יותר". בנוסף לכך, אחרי שהמודעות למושג נגישות היא כבר נחלת הכלל כמעט, עוסקת העמותה בחינוך: "סטיגמות ויחס, ואיך לראות את האדם שלפניך ולא את הנכה". הרצון הוא לעבור מהתווית 'נכים' ל'אנשים עם מוגבלות'. "למילה יש כוח אדיר".

הפנינג: בשישי הזה מתקיים הפנינג 'להרגיש נגישות' בנמל תל אביב. הכניסה חופשית והציבור מוזמן לטעום גלידה בכיסוי עיניים, ללכת בעזרת כלב נחייה, לשבת בכיסא גלגלים ולצפות במשחקי ספורט פאראלימפיים. "כל מי שמגיע לשם עובר שינוי. פתאום מבינים שעם קצת פתיחות, התאמות ונגישות הכול אפשרי. פתאום אתה רואה שהסטיגמות לא בכיוון". ההפנינג פתוח עד השעה שלוש אחר הצהריים ומכוון גם לציבור הדתי.

פרסים: וגנר והעמותה קיבלו במהלך השנים עשרה אותות ופרסים על פעילותם. "כשאתה מקבל פרס זו טפיחה על השכם, אבל בסופו של דבר זו מוטיבציה לי, ל‑50 עובדים ולמאות מתנדבים 365 ימים בשנה, לא לוותר על שום דבר בדרך לקידום הנגישות. בסוף הכי כיף זה לקבל מכתב או מייל מאנשים עם מוגבלות, שפתאום הלכו לטייל בפארק נגיש או שגינת המשחקים הפכה נגישה וזה שינה להם את איכות החיים".

אם זה לא היה המסלול: הוא לגמרי במסלול הזה ולא בשום מקום אלטרנטיבי. "חוץ מהמשפחה, החיים שלי זה העמותה. החיים הובלו אותי לשם וזו השליחות שלי".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: הקימה היא ב‑6‑7, ומאז השחרור זמנו מוקדש לעמותה: מיילים, טלפונים ופגישות. באמצע היום יש זמן שמוקדש למנוחה, "כי אסור לי לשבת כל כך הרבה זמן ברצף". אבל למעט זמני ארוחות, כמעט כל הזמן מוקדש לעמותה.

מוזיקה: שומע הרבה, בעיקר בלוז ורוק של שנות ה‑60 וה‑70.

שבת: בליל שבת יש ארוחה משפחתית במלוא מובן המילה, "משתדלים שזו תהיה משפחה מורחבת ככל האפשר". בשבת עצמה יש נחת מהשקט, "תחושה שמורידים הילוך".

פנאי: פעם בשבועיים יש יום טיול בישראל, בכל פעם עם חבר אחר. "מחפש מקומות נגישים בארץ וכותב עליהם". הוא גם מנוי על מועדון הסרט הטוב ועל מופעי מחול, אליהם הוא משתדל לצאת עם שרי חברתו.

אוכל: הכול אהוב, אבל לפני שלוש שנים הוא הוריד מהתפריט סוכרים ופחמימות ועל הדרך גם 30 קילו, "אז סלטים, ירקות ובשרים".

אחזקת הבית: עושה הרבה קניות ותחזוקה.

דמות מופת: אמנון ליפקין שחק. "מעבר לקריירת החיים שלו למען המדינה, ראיתי בו התגלמות ההשקעה והמקצוענות, תוך שמירה על צניעות ארצישראלית. ממה שקראתי עליו ומשתי פגישות איתו - הוא הדמות".

מפחיד: כאב.

משאלה: בריאות.

כשתהיה גדול: התקווה היא "להגיע לרגע שבו יהיה אפשר לעשות טקס לסגירת העמותה. שנדע שהגשמנו את המטרות והבאנו את ישראל למקום נגיש לאנשים עם מוגבלות". באותו הרגע "אהיה המאושר באדם".

ofralax@gmail.com