בשבע מהדורה דיגיטלית

שלטון בלי שליטה

אם המחנה הלאומי רוצה לשלוט במוקדי הכוח האמיתיים, היה על נציגו, נפתלי בנט, לבקש את תיק המשפטים. דעה.

אריה אלדד , י' באייר תשע"ה

פרופ' אריה אלדד
פרופ' אריה אלדד
פלאש 90

מאז מהפך 1977 מתבכיינים נאמני המחנה הלאומי בישראל שזכינו בשלטון אך לא למדנו לשלוט.

רוב העם מאס במדיניות השמאל אשר מוכנה להקריב את ארץ ישראל תמורת הזיות שלום/הסדר/לא-חשוב-שלום-לא-חשוב-הסדר-העיקר-להיפטר-מהשטחים.

רוב העם מצביע למפלגות הנמנות עם המחנה הלאומי-שמרני. אבל האליטות הישנות משמרות בידיהן את השליטה בכמה מוקדי כוח: התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט, ובעזרתה הן מצליחות לסכל את הניסיונות של המחנה הלאומי ליישם את האידיאולוגיה שלו.

אפשר היה אולי לצפות שהנציג המובהק של המחנה הלאומי, נפתלי בנט, ינסה לשלוט באחד ממרכזי כוח אלו. משנכזבה תקוותו להיות שר הביטחון, דרש בכל תוקף את תפקיד שר החוץ. לא בגלל חשיבותו התדמיתית בלבד, כשהוא מסורס מעיסוק ביחסי ישראל-ארצות הברית ומעיסוק ב"תהליך השלום", אלא בגלל המעמד האישי הבכיר לכאורה שהוא מעניק לנושא המשרה. כשהושבה גם בקשתו זו ריקם, היה בנט חייב לתבוע את תפקיד שר המשפטים.

לתפקיד גם לא היו דורשים רבים אחרים. כדי לזכות בתפקיד שר הביטחון היה עליו לדחוק את רגליו של יעלון. כדי להיות שר החוץ היה עליו להתקוטט עם ליברמן. אבל איש משרי הליכוד או המועמדים מכוח עצמם לתפקיד כזה מקרב חברי הליכוד לא שש לקבל עליו את תפקיד שר המשפטים. אפשר ולמדו את הלקח שהנחילו להם רובי ריבלין ויעקב נאמן, ש"כנופיית שלטון החוק" מיהרה לתפור להם תיקים מדומים, לפזר רמזים על כתבי אישום מבשילים, שלא העלו דבר אבל בין כה ובין כה - מועמדותם לתפקיד שר המשפטים הוסרה בינתיים.

תפקיד שר המשפטים היה נותן בידי בנט ומפלגת הבית היהודי אמצעי שליטה במערכת הגורמת נזק הרסני לכל ניסיון חקיקה לאומי. קיטורים והתבכיינות אינם מכשירי עבודה. אך בנט העדיף כנראה להתאהב במשרד המפד"לי הקלאסי.

חינוך זה חשוב. אפילו מאוד. אבל עם משרד המשפטים אפשר לחולל מהפכה. ובנט מנסה לסלול את דרכו לראשות הממשלה, לא להיות מהפכן. לשלוט בתקציבים למוסדות החינוך הדתי, במקום לשנות את פני בית המשפט העליון ולהבטיח חקיקה ציונית. בנט העדיף לאחוז בקרנות ההון ולא בקרני השור. לרכוב על חמור-נושא-ספרים ולא על נמר.

וחוץ מזה הוא גם התאהב בתפקיד. כבר מאוהב. כמאמר השיר: "אם אין לי מה שאני אוהב, אני אוהב את מה שיש". וכך נזכה לעוד כמה רפורמות חינוכיות חדשות שאיש לא מבצע (כפי שלא ביצעו את הקודמות), ונזכה מחדש בזכות להתבכיין על שלטון בלי שליטה אמיתית.