בשבע מהדורה דיגיטלית

הבית והחזון

נתניהו לא רוצה את הבית היהודי בממשלתו משום שלמפלגה יש גם יעד גאולי.

הרב יאיר קרטמן , י' באייר תשע"ה

הרב יאיר קרטמן
הרב יאיר קרטמן
צילום: שלמה מולר, ישיבת בית אורות

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, השותפות הפוליטית של הציבור הדתי-לאומי הייתה עם מפלגת העבודה. הרצון לחזק את הריבונות היהודית ולעצב אותה בדמותה של המסורת היהודית מיקם את היהדות הדתית-לאומית במרכז המפה הפוליטית.

ההשפעה המרכזית על הזרוע הפוליטית הייתה של תנועת המזרחי מבית מדרשו של הרב ריינס. מדינת ישראל מילאה צורך פרגמטי וקיומי לפתרון בעיית הקיום היהודית, בדמותה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. זה היה מרכז הכובד של השותפות עם הציונות החילונית.

מלחמת ששת הימים ולאחריה מלחמת יום כיפור וריבוי השפעתו של הרב צבי יהודה סימנו את התפנית. "התורה הגואלת" מבית מדרשה של מרכז הרב החלה לחלחל לציבוריות הדתית-לאומית. מדינת ישראל תפסה את מקומה מבחינה רוחנית לא רק כפתרון לבעיית הקיום היהודי, אלא כחלק מתוכנית אלוקית לגאולת עם ישראל והעולם כולו. מפעל ההתנחלויות סימן את הכיוון של הצבת מדינת ישראל ככלי מרכזי להשגת ייעודו של עם ישראל להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אם המדינה היא ראשית צמיחת גאולתנו, עליה ממילא לנסות להגשים את יעדי הגאולה.

לאחר מלחמת יום כיפור ועם נסיגתה של מפלגת העבודה ממדיניות ההתיישבות, הגיע תורו של החיבור הפוליטי עם הימין הישראלי. פרט לחיבור על בסיס שותפות במסורת היהודית, המדיניות הביטחונית הימנית תאמה את היעדים של תורת הגאולה. מנחם בגין הכריז ש"יהיו עוד הרבה אלוני מורה", אולם הנחות היסוד היו שונות. "התורה הגואלת" ראתה בגאולה את המטרה, המדינה לדידה הייתה כלי למימוש חזון הגאולה, והמדיניות ההתיישבותית הייתה חלק מהגשמת החזון. לימין הישראלי מדינת ישראל הייתה המטרה, המדיניות ההתיישבותית שירתה את האינטרסים של המדינה.

גם לימין הישראלי שימש החזון העתידי כמקור השראה אבל רק במישור העקרוני, לתורת הגאולה העתיד השפיע על מדיניות עכשווית.

בתחילת הדרך שררה הרמוניה בין התורה הגואלת לימין הישראלי, אולם הבקיעים החלו לצוץ על פני השטח. הגבלת ההתיישבות, פינוי סיני, הגירוש מגוש קטיף, הרס מאחזים – כל אלה הצביעו על כך שהמדינה לכאורה לא קיבלה על עצמה את התפקיד שייעדה לה התורה הגואלת. התואר "משיחיים" החל להישמע גם בפי אנשי ימין כלפי אנשי התורה הגואלת. משמעות הביטוי הייתה השתתת מדיניות על חזון עתידי ולא רק על פרגמטיזם עכשווי. לאט לאט החלו תלמידי הרב קוק להבין שהברית עם אנשי הימין לא יונקת בהכרח ממקומות משותפים.

מפלגת הבית היהודי כיום מורכבת מאגפים שונים ביחס לתפקידיה של מדינת ישראל. עמדותיו של הרב ריינס ועמדותיו של הרב קוק דרות בכפיפה אחת באותה המפלגה. הרטוריקה של נפתלי בנט היא רטוריקה גאולית בעיקרה, אך מעשיו הפוליטיים יונקים משתי הגישות. בנקודה הזאת פרשו אנשי 'יחד' מהבית היהודי. חוסר האמון במעשיו של הבית היהודי ובמניע מאחוריהם וחוסר האמון ביכולת שלו לממש את הדיבור הגאולי למעשים, פרנסו את הפרישה.

עמדותיו היסודיות של הבית היהודי מכניסות אותו לבעיה פוליטית. נתניהו והליכוד מעדיפים שותפים פרגמטיים ולא אנשי חזון. זה היה הבסיס הרוחני לעמדה הפוליטית שבסופו של יום הדפה את משה פייגלין מזרועות הליכוד. הציבור החרדי, שמאז ומעולם לא ראה במדינת ישראל כלי למימוש חזון ממלכת כוהנים וגוי קדוש, מסתפק בהשפעה על תחומי פנים מסוימים ובפרגמטיזם פוליטי. בתחומי מדיניות כללית של מדינת ישראל ובסוגיות חוץ ביטחון מעולם לא הייתה לו יומרה להשפיע, וממילא הוא שותף נוח. לבית היהודי יש רצון, והוא מביא לשיח הפוליטי מדיניות שיונקת מחזון עתידי. אפשר להגדיר את הבית היהודי כיזם יהודי: כזה שלא רק מתמודד עם המציאות אלא חושב צעד אחד קדימה לקידום החזון. זו נקודת החוזק הפוליטית שלו, וזו גם נקודת החולשה הפוליטית.

דוד המלך מוזכר לשבח על יוזמתו להכנת תשתית לבית המקדש כיזמות רוחנית, גם אם הצורך המלכותי העכשווי לא חייב את הקמת התשתית למקדש. את הקול הייחודי הזה על הבית היהודי לשמר בגאון, גם אם מפלגת השלטון עדיין לא מכירה בחשיבותו ובתרומתו. הקול הזה יהיה תרומתו המרכזית לזירה הפוליטית: השתתת מדינת ישראל על חזון ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

הכותב מלמד בתוכנית 'תורת המדינה' בבית אורות בירושלים