חודש אייר צובע את הנוף בכחולבן ממכר. החולצות הלבנות וחצאיות הג'ינס עובדות שעות נוספות. טקסים ואירועים, חגיגות וזיקוקים, הרקדות ובעיקר המון כיף. ושמישהו יעז לדבר על בגרויות...

אבל באמת, תנו לי רגע לדבר על הבגרויות שחלקכן בשיאן ברגעים אלה ממש, ומחפשות תירוץ טוב מספיק כדי לא ללמוד לקראתן. רציתי להציע נקודת מבט שונה מעט על ההזדמנויות שיכולות להיווצר דווקא בלימוד המשמים.

מדורת השבט

אותם חודשי אביב-קיץ נצרבים בזיכרון של כל מי שהיה תלמיד או סטודנט אי-פעם. עונת הבחינות גורמת להצטברות שקיות גדולות תחת עיניים טרוטות. זו עונה שבה משתזפים בעיקר מאורותיהם של פלורוסנטים ומקנאים נורא בכל מי שצועד לו חופשי ומאושר בעולם שבחוץ. אני אישית תמיד מצאתי נחמה בספרייה. הספרייה העירונית או ספריית האוניברסיטה, בכל שלב בספרייה אחרת. מה שבטוח, זו תמיד הייתה חוויה מכוננת. נכנסתי בשקט ובאמתחתי ערמת ספרים מפוארת, ותמיד הרגשתי בהן בבית.מישהו חוזר בתשובה לאחר שעמל על תרגיל ובסיומו צועק - "אלוקים, תעשה ש-a יהיה שווה ל-3" ואכן, מגלה שיש אלוקים.

מכל שכבות העם מגיעים לספרייה. תלמידי תיכון, בני ישיבות, תלמידות אולפנה, סטודנטים, חילונים, דתיים וחרדים. עם הספר! יש משהו מאחד בלימוד. בספרים. סוג של ערבות הדדית. משהו שפותח במה להידברות. וכך, הבילוי בספרייה הפך לאחד הבילויים האטרקטיביים והמסקרנים בחיי.

חצאית ארוכה ומתנחלת ניגשת לכיפה שחורה ומבקשת עזרה בתרגילי פסיכומטרי ובין השניים מתפתחת שיחה מהותית על תובנות חיים ועל אידאולוגיות. מישהו חוזר בתשובה לאחר שעמל על תרגיל ובסיומו צועק - "אלוקים, תעשה ש-a יהיה שווה ל-3" ואכן, מגלה שיש אלוקים. בחור גלוי ראש ניגש אל בחורה יפה בחצאית ושואל מחשבון, ואגב גם מספר לה שהוא אוהב לבשל. בחור בחולצה לבנה וציציות בחוץ מבקש מבחורה במכנסיים שתפרוט לו כסף למכונת צילום. דברים טובים קורים בספרייה העירונית.

ועוד פנטזיות לעתיד ורוד

תארו לעצמכם מציאות נפלאה שבה תגיד חצאית לקוצים: "אחי, איך אתה ובני גורן? מסתדרים?" והוא ישיב לה בתמורה: "האמת שאני יותר בעניין 'אֶריק כהן בּוּקס'" ונער גבעוני חביב שפאות מסתלסלות במורד לחייו יקרא לרעו משכבר הימים חובש הכיפה השחורה - "בוא נקרע ת'צורה על איזה תוספות," והוא ישיב לו - "היום בא לי השכלה, אתה בא לטולסטוי?" ומאחורי דלפק הספרייה תשב במקום ישישה מקומטת וטלסקופ על חוטמה, איזו חיננית שתגיד - "מה תשתו?" והנזם באף תענה לה - "פעמיים 'מאה שנים של בדידות', לי ולציצית."

כשמגיע החודש הישראלי-ציוני הזה, אני נכנסת כל כך לרוח הפטריוטית, שאני אפילו מצליחה למצוא נקודה של אור בבגרויות שנראות משמימות ומיותרות: איזה כיף לענות על אותו טופס כמו שיש בידי ליהי התל-אביבית, מוריה מבית-אל, תום מאשקלון וגיא מקיבוץ האון. תכל'ס, מה יותר אחדותי מזה?

שיהיה לכולן בהצלחה רבה בכל הבחינות!

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן