נמל יפו
נמל יפוצילום: סופי גורדון, פלאש 90

בסוף השבוע הבא תקיים עמותת השמאל הקיצוני ''זוכרות'' בנמל יפו משט שיבה בו ייקחו חלק פעילי שמאל ישראלים לצד פלשתינים במגמה לחזק את טענת זכות השיבה ליפו ולערים ולכפרים בהם חיו ערבים לפני מלחמת העצמאות.

במהלך משט המחאה ישמיעו אנשי הארגון הקלטות של עדויות על ההיסטוריה של יפו הערבית ובהמשך יתקיים סיור בשכונת עג'מי. לקראת האירוע שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ליאת רוזנברג, מנכ"לית ''זוכרות'' המספרת על הצפוי להתרחש בפעילות המתוכננת ועל החשיבות שהיא רואה בפעילות זו.

לדבירה עיקרה של הפעילות שתכלול גם ביקור בבתים בהם התגוררו ערבים לפני קום המדינה והיום מתגוררים בהם ישראלים, פעילות זו נועדה לחזק את התחושה הישראלית אודות האחריות כלפי האסון שאירע לעם הפלשתיני במלחמה ובמקביל לקדם את רעיון זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים.

רוזנברג מספרת כי המשט שייצא מנמל הוא ראשון מסוגו ומהווה פעילות נוספת בשרשרת פעולות של הארגון, שרשרת הכוללת הוצאה לאור של מפות הכפרים הערבים, אפליקציה ייחודית וסיורים.

בשיחה עמה נשאלה רוזנברג אם הייתה נכונות מצידם של בעלי הבתים שבהם התגוררו לפני כשבעים שנה ערבים לפתוח את ביתם לביקורים הללו. השאלה עולה בעקבות תקדימים ובהם כאשר הובאו ערבים לבתים שכאלה, בתים בהם מתגוררים אמנים ואנשי רוח רבים בין ביפו ובין במקומות אחרים, דאגו בעלי הבית העכשוויים לנעול את הדלת בפני הערבים ולמעשה "השליכו אותם מהמדרגות".

רוזנברג מודעת לתופעה ומספרת כי למרות ההתנגדות הזו עלה בידיהם למצוא כמה משפחות שניאותו לפתוח את הדלת ולהשתתף במיזם, ובחלק מהמקרים תתקיימנה גם תערוכות בבתים שכאלה. "כל המהלך הזה מורכב והמורכבות שלו קשורה למורכבות השיח על הנושא הזה".

רוזנברג נשאלה אם הנכונות הזו לפתוח את הבית מגיע עד כדי נכונות מוסרית של ישראלים למסור את בתיהם לערבים הטוענים לבעלות עליהם, ובמענה היא מספרת כי הניסיון של הארגון שלה מול ציבור ישראלי מלמד על כך שישנו ציבור ישראלי שאינו מעוניין לשמוע ואינו מקבל את המושג 'נכבה'.

ציבור שכזה הוא ציבור ש"מורכב לדבר איתו על הכרה בעוול המוסרי הנמשך הזה". עם זאת ישנו "ציבור שמוכן להכיר בעוולות ובפשעים, אבל בזה זה מסתכם, והשיח על שיבה מורכב מדי עבורו, ויש ציבור קטן יותר שמכיר בעוולות ונכון לדבר על שיבה", היא אומרת ומדגישה כי הרעיון שהיא מקדמת אינו גרימת עוול כדי לכפר על עוול, כלומר לא מדובר בפינוי ישראלים שגרים בבתים של פלשתינים.

לדבריה פתרונות יכולים להיות בבניית מבנה מעל מבנה קיים ובו יתגוררו הפלשתינים שנעקרו מביתם ביפו וברמלה, או אולי הקמת בית אחר בסמוך אליו או אף שכונות מקבילות לשכונות אותם נטשו בימי המלחמה.

רוזנברג נשאלה אם הפלשתינים עצמם נכונים לפתרון שאינו קבלת ביתם בחיפה ביפו וברמלה חזרה לידיהם והשיבה כי "מאוד קשה להגיע למיפוי יסודי של פליטים פלשתיניים ועמדתם על השיבה. בארגונים שדיברנו איתם זו תשובה מורכבת וסבוכה אצלם. מרביתם מדברים על חיים במשותף עם יהודים. יש להם זכרונות שמבוססים על עובדות של דו קיום".

ומה לגבי הקושי של ארגוני שמאל לקבל את עמדתם של אנשי ''זוכרות'' מאחר והארגון תובע חזרה למוקדי המגורים הישראליים בליבה של ישראל הקטנה בעוד הם עצמם שבים וממקדים את תשומת הלב ביהודה ושומרון? רוזנברג מודה שאכן קיימת בעייתיות לא מבוטלת בעמדתם של ארגונים אלה המעדיפים להתמקד ב"כיבוש, של 67' ולשכוח ולהתעלם מהדרישה הערבית האמיתית שהיא תיקון עוולות 48'.

"זה פספוס מאוד גדול. אין ספק שארגוני זכויות אדם עושים עבודה חשובה והכרחית. הפעולה שלהם מתמקדת במה שקורה היום ובכיבוש ו-48 שנה לכיבוש, אבל האוכלוסייה שמולה הם עובדים ולמענה הם נלחמים, הם ברובם פליטי 48'. זה פספוס גדול לדבר על סיום הסכסוך ולעבוד עם האוכלוסייה הפלשתינים ולא להתמקד בנקודת האפס של הסכסוך שהיא, לא יעזור, ב-48' במחיקת הכפרים בנישול ובגזל ובהפיכת 70 אחוז מהפלשתינים בעולם לפליטים".

רוזנברג מסכימה שפעילות ארגונה מרתיע בשל כך ארגוני שמאל שנאלצים לעמוד מול הדרישה הפלשתינית ללא מסיכות "הכיבוש". "זה ברור לנו ולכן העבודה שלנו מאוד קשה ומורכבת - איך להבהיר שלמרות הפחד מסוגית השיבה היא הכרחית כזכות פוליטית ואזרחית וחלק זכות אדם שלא ניתן להתעלם מכך שהיא תהיה חייבת להיות ממומשת ובלעדיה לא ייושב הסכסוך".

לקראת סופם של הדברים נשאלה רוזנברג אם לשאלת ה'מי התחיל' אין משמעות בעיניה ואם לשאלת הסירוב העיקש של ערביי ישראל לקבל את תכנית החלוקה אין משמעות שמחייבת נטילת אחריות מצידם על תוצאות מעשיהם. "שאלת ה'מי התחיל' היא שאלה מורכבת אבל היא מזכירה שיחות בין ילדים בני שש וארבע", היא אומרת ומוסיפה: "זה חשוב בניתוח ההיסטורי אבל מצד שני - מה זה משנה?".

רוזנברג עומתה מול ההיסטוריה הבינלאומית שבה בכל פעם שצד כלשהו תקף או התעלם מהצעות פשרה של הצד שמנגד ובסופו של דבר הפסיד במלחמה, לא היה באפשרותו להכפיש את הצד המנצח. "גם מבלי להיכנס לשאלה המורכבת של 'מי התחיל', אי אפשר להתווכח עם התוצאות, עם העוולות שקרו ועם העובדה שיש דיני המלחמה, יש מה שמותר ויש מה שאסור לעשות במלחמה ויש תוצאות שאי אפשר להסכים איתם לפי הדין הבינלאומי, וישראל, גם כלפי הדין הבינלאומי מחזיקה בחוב".

ומה לגבי האחריות הפלשתינית לטרגדיה של עצמם? "אחריות יש לכל הצדדים ואני לא עוסקת במי יותר ומי פחות. האחריות של ''זוכרות'' כארגון שפועל בישראל הוא החוב של הקולקטיב שבתוכו הוא נמצא", דברי רוזנברג.