בראיון לערוץ 7 מספר חיים פלזנר, מנהל מרכזי הנוער של ה-OU ישראל, על מורכבות החיים בישראל כפי שהיא עולה משיחותיו ושיחות צוותי המדריכים בארגון עם חניכים בני העדה האתיופית.
לדבריו התמונות הקשות שנצפו בראשית השבוע מכיכר רבין הפתיעו אותו ואת אנשי הארגון. "אנחנו מכירים את הכאב וחיים אותו כבר הרבה שנים. אנחנו מלווים הרבה בני נוער במערכת הלא פשוטה הזו. כמתבונן מהצד זה היה מאוד קשה לראות את הדברים".
עוד אמר פלזנר כי "ההתפרצות הזו הייתה עבורי מוזרה ולא התאימה, למרות שבשיחות שקיימנו עלה משהו שלא מדברים עליו בתקשורת: לא אחד ולא שניים מבני הנוער אמרו שצריכים לפתח אישיות אלימה יותר כי אחרת לא מקשיבים להם. הם סיפרו שליד ההורים הם מתנהגים אחרת, בשקט".
פלזנר סבור שאין מדובר במסקנה מובנית שאליה הגיעו הצעירים "אלא בביטוי עמוק של כאב. הם רוצים להיות ישראליים וזה קורה להם לאט מדי", הוא אומר ומזכיר סקר שפורסם באחרונה וממנו עלה כי הציבור הישראלי ברובו אינו מעוניין להתגורר ליד אתיופים וערבים, ועולה השאלה מדוע.
להערכתו של פלזנר "מספרית – רוב בני העדה ביכו את העובדה שאנשים יצאו החוצה ופעלו באלימות. הם מבינים שזה פועל נגדם כבומרנג". לטעמו המענה האמיתי לשילובם בחברה הישראלית הוא לנהוג איתם ללא כל יחס מיוחד, אלא כאל כל ישראלי, או בלשונו: "אנחנו פועלים איתם שלא לעשות משהו מיוחד. זה סוג של פתרון".
את דבריו הוא מבהיר באירוע אישי שאירע לו עצמו כאשר אחד ממדריכי הארגון, בן לעדה האתיופית, התקבל ללימודי משפטים. כאשר פלזנר שמע על כך הוא חיבק אותו בהתרגשות ושמחה, אך להפתעתו נתקל בתמיהה מצידו של המדריך, תמיהה שהיה בה מעין העמדה במקום: מה יש כאן לשמוח כל כך ולהתרגש כל כך?. לדברי פלזנר הגישה האמיתית והמועילה צריכה להיות יחס שווה לבני העדה כמו אל כל צעיר אחר בישראל, וכפי שאין מקום לצהלה מיוחדת על הישגיו של צעיר אחר בישראל כך גם אין מקום לצהלה מיוחדת בהישגיו של בן העדה האתיופית.
"לטענתם לא מתייחסים אליהם כאל שווים. אם יש שניים שווים ואחד צבע עורו כהה יותר מעדיפים את הבהיר", הוא אומר וקובע כי כחברה אנו איננו פועלים ליצירת השוויון בין יוצאי העדות השונות. בהקשר זה הוא מספר על שירות מילואים שלו שבראשיתו באופן טבעי התמקמו אנשי הפלוגה בארבעה אוהלים שונים – אוהל לאתיופים, אוהל ליוצאי חבר העמים, אוהל לדתיים ואוהל לכל השאר. הוא מזכיר את ההתכנסות של אנשי הציונות הדתית לשכונות משלהם כדוגמא נוספת להתבצרות המגזרית בתוך החברה הישראלית, ומספר על האופן בו צעירים עולים מתבצרים גם הם בתוך עצמם בקבוצות משנה של עולים ממקומות שונים ובתקופות שונות.
עם כל זאת הוא משוכנע כי "זה עניין של זמן עד שתהיה התערות מוחלטת", ומספר כי בצעירותו היו בשכונתו בתי כנסת שונים לרומנים, לפולנים ולהונגרים בעוד כיום מדובר בבתי כנסת מאוחדים ליוצאי אשכנז. ברוח זו הוא אומר כי אמנם זה לוקח זמן ורצון להתערות, אך זה עוד יקרה.
לצד הדברים מספר פלזנר על תחושות עכשוויות קשות שהובילו חניכים בארגונו שנואשו מהיחס בישראל וחשבו על התארגנות לחזרה לאתיופיה. "הייתה לנו קבוצה שממש חשבו לחזור", הוא מספר ומתאר כיצד בעבודה חינוכית משולבת עם השחקן גולן אזולאי עמלו אנשי הצוות לשקף לצעירים הללו את ההבנה שאם יחזרו במעין מסע שורשים לאתיופיה יגלו עד כמה הם כבר לא באותו מקום שבו היו בעבר, ועד כמה רחוקה מציאות חייהם ממה שהכירו בעבר.
פלזנר מספר על השיחות עם אחד הנערים על אכזבתו מהחברה בישראל. הנער, עובד בסופרמרקט הביע אכזבה מהמריבות שבהן הוא נתקל ליד הקופות. הוא התקשה להבין כיצד זה בארץ המובטחת יש מריבות על מקום חניה, על עגלת קניות ועל מקום בתור לקופה. "הוא רצה לחזור ובתהליך שדיברנו איתו התברר שהוא חש שהוא בין העולמות – הוא עדיין לא ישראלי וכבר לא אותו ילד באתיופיה, כבר לא אותו ילד שרץ במרחבים ושההורים מגוננים עליו. התעוררה בהם תחושה של 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', זיכרון אוטופי של סיר הבשר ומחשבה שאולי כדאי לחזור אל הטוב שהיה כשהיינו עבדים במצרים...", מספר פלזנר ומציין כי אינו מכיר מחקר שבחן עד כמה התופעה קיימת בקרב בני הנוער העולה ועד כמה היקפה נרחב, "אבל התופעה קיימת בעיקר אצל העולים החדשים יותר".