בשעה טובה מוקמת עכשיו ממשלה חדשה, ממשלת ימין. לכאורה היינו צריכים להיות מרוצים אבל נדמה לי שכולנו מרגישים לא טוב עם כל מה שקרה בשבועות האחרונים.
המשא ומתן הקואליציוני הביא לסחיטת הליכוד, על ידי השותפות לממשלה ולא נראה שהממשלה שתקום תהיה מאוד יציבה, אם כי חייבים לסייג ולהגיד שהפוליטיקה הישראלית מלאה בהפתעות.
בכל אופן, מבחינה עניינית, לפני שנתיים, עת הקמת הממשלה הקודמת, הייתי אופטימי, ובדיעבד, אופטימי הרבה יותר מידי. כולי תקווה שהפעם אני פסימי מידי, אבל חייבים להגיד שזה לא נראה טוב בכלל. בפרט אני חייב להתריע מפני חזרתן של קצבאות הילדים לרמתן הקודמת, לפני הקיצוצים האחרונים.
אני אב לששה ילדים ואני באופן אישי הולך כמובן ליהנות ברמה המידית מאותן קצבאות אבל מדובר בטעות קשה מבחינת החברה הישראלית ומדינת ישראל.
קודם כל, בואו נבדוק את המספרים: לאחר הקיצוץ הגדול בקצבאות הילדים ב- 2003, המפלגות החרדיות אמרו "געוואלד" וטענו שגונבים את לחמם של ילדי ישראל. בפועל, הקיצוץ הביא ברכה חסרת תקדים לציבור החרדי, למדינת ישראל, לאופי היהודי שלה וליחסים הדמוגרפים בתוכה. רק על מנת לסבר את האוזן, מאז אותו קיצוץ, הילודה הבדואית ירדה בכ- 45% (!!!) והילודה היהודית כמעט כבר משתווה לילודה הערבית באופן כללי.
אמנם גם אצל החרדים חלה ירידה מסוימת בפריון מכ- 7 ילדים לכ- 6 ילדים לאישה, אבל בסך הכל הרמה נשארה מאוד גבוהה, ובעיקר, הילודה אצל הציבור הדתי-לאומי והציבור החילוני לא רק שלא ירדה, אלא אף עלתה במעט. בסך הכל, יש היום כ- 3 ילדים לאישה יהודייה בממוצע וכ- 3.2 ילדים לאישה ערבייה, כאשר המגמה בקרב הערבים היא לירידה של כ- 0.1 בשנה, כלומר שבתוך כשנתיים אנחנו אמורים להשתוות ואם המגמה תמשך עוד מספר שנים, ייפתח פער לטובת הילודה היהודית וברור שיש לזה משמעות אסטרטגית ופוליטית מרחיקת לכת לטווח ארוך, לטובת היהודים.
בנוסף, השתתפות הציבור החרדי והערבי בכח העבודה גדלה פלאים מאז 2003. באותה שנה ישראל הייתה מדינה בה ההשתתפות של הציבור בכח העבודה הייתה אחת הנמוכות בעולם המערבי. כפי שאומר ד"ר מיכאל שראל, הכלכלן הראשי לשעבר של משרד האוצר, קרה "נס" והמגמה הזאת השתנתה. בה בעת שהמגמות במערב מעורבות ובגדול לא מאוד מעודדות, בעיקר בארה"ב בה חל ממש קיטון מדאיג של ההשתתפות בכח העבודה, ישראל של 2015 היא מקום בו עובדים יותר מאשר הממוצע של מדינות ה- OECD וכמובן שמגמה זאת תרמה תרומה מכרעת לשיפור הגדול ברמת החיים בישראל בעשור האחרון.
היסוד שעמד מאחורי הנס הזה הוא בין השאר הקיצוץ הגדול של 2003, שאילץ ציבור גדול לצאת לעבודה, ואכן כך היה. אנשים יצאו ויוצאים לעבודה ומצבם הכלכלי-חברתי השתפר ומשתפר וגם מצבה של מדינת ישראל כמדינה יהודית השתפר, כפי שראינו.
אסור בתכלית האיסור להחזיר את הגלגל אחורה. חייבים להמשיך את המגמה של השנתיים האחרונות בעניין הזה ולבטל בהדרגה את קצבאות הילדים. זה נכון מבחינה ערכית ומוסרית משום שאנשים, כמוני, שמולידים הרבה ילדים צריכים לשאת בברכה הזאת בכוחות עצמם בלי להטיל את פרנסתם על הציבור (וזאת גם ההלכה, שאסור להטיל את פרנסתך על הציבור, ועדיף מלאכה בזויה על פני לקיחת כספים מקופת הצדקה), וזאת גם הדרך לשגשוג ולשמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית. אסור לנו להתקפל מפני השותפות הקואליציוניות. עם מספיק לחץ ציבורי, ניתן יהיה לבלום את החזרת הקצבאות או לכל הפחות למזער את הנזק.