לכל אחת יש עיר ושמה ירושלים

גאולה, ריקה ופועה. שלוש נשים ירושלמיות שמסמלות את התהפוכות והמורכבויות של בירת ישראל ומוכיחות שירושלים זה כבר חלק מהאופי.

דיקלה ד' גל-עד- עולם קטן , כ"ד באייר תשע"ה

ירושלים שלהן
ירושלים שלהן
צילום: חנה עטיה chanaatiya@gmail.com

ירושלמית של פעם

גאולה כהן, הגבעה הצרפתית

רקע: גאולה כהן נולדה וגדלה בתל אביב לאבא שעלה מתימן וסחר בבגדי גברים, ולאימא שהתגאתה בשושלת מכובדת ארצישראלית שורשית, אימא שנולדה בירושלים ועלתה אליה כל אימת שיכלה. "בכל חופש אימא הייתה לוקחת כמה מילדיה (היינו עשרה אחים) ועולה לירושלים - לנשום, להתרווח, לנוח. אנחנו היינו משחקים על הגבעות החשופות, הייתה זו ירושלים של פעם, לא ירושלים של היום.

הכול היה טרשי ועירום. היינו בוחרים גבעה ומשחקים עליה חמש אבנים. אלו היו החופשות שלנו, ואני למדתי לאהוב את הנוף הזה של ההרים", מספרת גאולה כהן, וגם היום היא עדיין שמחה להתעורר כל בוקר אל הנוף שהיא כל כך אוהבת. "כשבאתי לקנות את הבית שבו אני מתגוררת היום ביקשתי הנחה במחיר, ואז אמר לי מתווך הדירות 'אני מכיר את אהבתך הגדולה לתנ"ך. הביטי דרך החלון וראי את ההר הזה, זהו הר ענתות, ההר שעליו וסביבו התנבא ירמיהו הנביא. אז אני לא מוכר לך רק שלושה חדרים, אני מוכר לך גם נוף וגם היסטוריה, את יכולה להוסיף לי עוד עשרת אלפים שקל'".

מה את אוהבת בעיר? "ירושלים היא העיר היחידה שיש לה גם עיר למעלה. ירושלים של מעלה אין לאף עיר בעולם. בתל אביב חיים, בירושלים יודעים למה".

איזה מקום אהוב עלייך במיוחד? "אני, כמובן, אוהבת את העיר העתיקה. יש לה ניחוחות משכרים של תבלינים, סמטאות, ניחוח של היסטוריה, שלל צבעים של מגוון תלבושות, צלילים - היא קסומה. מן הצד השני אני אוהבת לראות את העיר המתחדשת ולבקר בשכונות שהלכו וגדלו ולא הכרתי אותן, בית וגן, למשל".


ירושלים היא העיר היחידה שיש לה גם עיר למעלה. ירושלים של מעלה אין לאף עיר בעולם. בתל אביב חיים, בירושלים יודעים למה

אירוע בלתי נשכח: גאולה הייתה חברת הלח"י בזמן המנדט הבריטי, היא הייתה שדרנית ב'קול ציון המשתחררת', ששידרה מרחוב השומר 3 בתל אביב, ליד שוק הכרמל. "הייתי הולכת בבוקר למקום השידור המחתרתי ושמחה לראות את האנשים מחפשים את השידור במקלטי הרדיו שלהם. השידורים נפתחו תמיד בשריקת מנגינת ההמנון של השיר 'חיילים אלמונים' ותמיד היו מאוד דרמטיים ומגוונים. אני זוכרת שדיברתי בגנותו של הלורד מוין, שלימים הוצא להורג".

השידורים הופסקו יום אחד, כאשר הבריטים פשטו על הרחוב, הקיפו את תחנת השידורים ואסרו את כל חברי השידור המחתרתי. את גאולה העלו לבית הכלא בבית לחם. היא ניסתה לברוח, ללא הצלחה. היא נשפטה לתשע שנים, ועל התנהגות טובה הבטיחו להפחית שנתיים.

גאולה ניסתה תחבולות שונות כדי לצאת, ואכן הצליחה לעבור את חומה הגבוהה בעזרת בליעת ניקוטין וברחה לאחר שנה תמימה בכלא. לימים נישאה וגרה בירושלים וילדה את בנה צחי הנגבי. היא כיהנה בכנסת ישראל בתפקידים שונים וציוניים והייתה חברה במפלגות ימניות שונות. היום היא מנהלת את בית מורשת אורי צבי גרינברג.

 

גאולה כהן אתר הכנסת

הסולנית לבית רזאל

ריקה ון לואן, נחלאות

רקע: הוריה של ריקה עלו ארצה מארצות הברית עוד לפני שנולדה. כשהצטרפה למשפחה חיכו לה שני אחיה הגדולים, יונתן ואהרון רזאל, ואחריה נולד יהודה הצעיר. הוריהם השתקעו בשכונת נחלאות, שהייתה באותם ימים שכונה נידחת ומוזנחת. אביהם, שהיה סטודנט, רכש בה כמה בתים להשקעה.

הארבעה ספגו את נושא הנדל"ן משחר ילדותם. "אנחנו היינו המשפחה האשכנזייה והאנגלו-סקסית היחידה בשכונה, מסביבנו כולם היו מבוגרים ספרדים, ולי הייתה רק חברה אחת בגילי שגרה באותו הרחוב", מספרת ריקה. "היה מקסים ומיוחד לגור בשכונה בתור ילדה, ובשל מיעוט החברה התגבשנו מאוד ארבעת האחים. היינו ועודנו משפחה מוזיקלית והקמנו להקה שבה הבנים ניגנו ואני הייתי הסולנית. הופענו בטלוויזיה כ'להקת רזאל', ואפילו הוצאנו תקליט. הלכתי לצבא והייתי מ"כית אף שאבי לא התלהב מהצעד הזה, כי כבר היינו בשלבים מתקדמים של החזרה בתשובה. במקביל פגשתי בגיל תשע עשרה את יוני ון לואן, הבשערט (שידוך משמים) שלי, והתחתנו מיד.

"אני זוכרת שתמיד רציתי שבן הזוג שלי ידבר אנגלית, כי אני באה מבית דובר אנגלית, וגם שיהיה הולנדי מצד האב, כמוני, כדי שאוכל לשמור שעה בלבד בין בשר וחלב, ותפילתי נענתה. השאר זה כבר בונוסים", היא צוחקת. "אנחנו עדיין גרים באחת הדירות של אבא שלי, ולאט לאט אני רואה את השינויים שעוברת השכונה המופלאה הזו. ברגע שהמבוגרים החלו לפנות בה את הבתים, נכנסו אליה יזמים והחלו לשפץ ולבנות בה בתים יפים, ערכה עלה, ואנשים נוהרים אליה. זה כיף גדול לראות את השכונה מתפתחת. הקמנו את בית הכנסת 'קול רינה', ובעקבותיו קמה קהילה גדולה ויפה".


השוק אהוב עליי במיוחד. אימא שלי קוראת לו 'המקרר שלנו', כי אין יום שעובר בלי שנעבור בו ונקנה משהו.

כשראתה ריקה שהיא כל הזמן עוזרת לאנשים למצוא דירות, החליטה להפוך את זה למקצוע, והיום היא מתווכת דירות בנחלאות  ויש לה משרד תיווך - 'יוריקה נכסים בנחלאות' ברחוב ניסים בכר. "לא מזמן גם נבחרתי לוועד המנהל של מתנ"ס לב העיר, ואני כבר מחכה לעשות שינויים, לגרום לצמיחה בשכונה ולהביא אליה צעירים. כמו כן אני כבר מוציאה תקליט משלי".

מה את אוהבת בעיר? "אני אוהבת את הפשטות שלה, את החום של האנשים וגם את היופי שהאבנים העתיקות נותנות לה".

איזה מקום אהוב עלייך במיוחד? "השוק. אימא שלי קוראת לו 'המקרר שלנו', כי אין יום שעובר בלי שנעבור בו ונקנה משהו. השינויים שעבר בשנים האחרונות נפלאים בעיניי. הוא מלא בצבע, ועכשיו גם בחדשנות, באירועים, ותמיד באנשים מגוונים".

אירוע בלתי נשכח: "תמיד בחנוכה אנחנו מדליקים נרות בחוץ ושרים לידם. השנה הדלקנו נרות וישבנו להביט בהם שעתיים, כל המשפחה, אני, בעלי ושמונת ילדינו. ניגנו ושרנו, ועברו לידינו אנשים, חלקם עצרו והשתתפו, והייתה אווירה מיוחדת, נעימה, משפחתית ומקרבת".

 

ריקה רזאל

 

שומרת החומות

פועה שטיינר, הרובע היהודי

רקע: השנים היחידות שבהן פועה לא גרה בירושלים הן ארבע השנים הראשונות של חייה. היא נולדה בעפולה וגרה עם הוריה בשדה יעקב, ורק אז, בהיותה בת ארבע וחצי, עברה לירושלים – לצמיתות. אביה, הרב שלמה מן ההר, ואמה, הרבנית מטילדה מן ההר, נולדו בעיר העתיקה ולשם שבו אחרי המגורים בצפון. "בגיל שבע, כשהחל המצור על העיר העתיקה, גורשנו משם.

אני ואחותי הלכנו ללמוד כרגיל בבית הספר שמחוץ לחומות, זו הייתה תקופת סוף המנדט הבריטי, ויום אחד לא יכולנו לשוב הביתה, המצור החל. נשארנו אצל סבא וסבתא והיינו מנותקות מההורים במשך ארבעה חודשים. שבנו הביתה בין פורים לבין פסח, וב-ד' באייר הבריטים יצאו, אלא שאז הערבים הרימו ראש ופרעו בנו ביתר שאת", מספרת פועה.
כל שבת היינו הולכים להר ציון ומביטים בו בגעגועים. תודה לאל, לאחר תשע-עשרה שנים זכינו לשוב לרובע, ואני גרה בו כבר שלושים ושמונה שנה.

"במשך שבועיים היינו נתונים תחת מתקפת ירי בלתי פוסקת מאת הלגיון הירדני. גרנו בבתי מחסה והיינו מפוחדים.

יום אחד החלו הירדנים להתקיף בסכינים, ואילו יהודי השכונה החלו נסים על נפשם בבהלת מוות. אני זוכרת שרצנו כל עוד נפשנו בנו והגענו לבית כנסת, ובו התפללו בזעקות היהודים שהצליחו להגיע. אנשים אמרו וידוי ובכו עד לב השמים. אבא שלי לקח אותי ואת אחותי ואמר לנו: 'והיה והקדוש ברוך הוא לא ירצה שאבא יישאר, דענה שהדבר החשוב בעולם הוא התורה ושאבא רצה שתתחתנו עם אנשי תורה'. ברוך ה' זכינו לקיים את בקשתו, וברוך ה' אבינו נשאר בחיים, כיהן כרבה של שכונת בית וגן במשך ארבעים שנה עד שנפטר בשיבה טובה לפני שנים אחדות".

באותו היום זכו אמנם לנס גדול ונותרו בחיים, אך שבועיים לאחר ההכרזה על המדינה – נפל הרובע בידי הערבים, ותושביו הפכו פליטים. "כל שבת היינו הולכים להר ציון ומביטים בו בגעגועים. תודה לאל, לאחר תשע-עשרה שנים זכינו לשוב לרובע, ואני גרה בו כבר שלושים ושמונה שנה. לי ולבעלי, שהוא מתלמידיו הקרובים של הרב צבי יהודה קוק, שמונה ילדים, כולם נשואים, ולצערנו אף אחד מהם לא גר בירושלים. עם זאת, שלוש נכדות לומדות כעת בירושלים וגרות אצלנו, זה עושה לנו טוב על הלב".

מה את אוהבת בעיר? "אני אוהבת להביט סביבי ברובע היהודי ובכותל. כולם מגיעים לכאן, ואין הבדלים בין היהודים. כולם שווים בפני המקום. אין מיוחסים יותר ופחות, אין מקומות קבועים, וכל אחד יכול להתפלל כפי רצונו, עם או בלי סידור, לומר תהילים, לשתוק, לשים פתק. פה אנחנו עם אחד. מרגש אותי לראות את החילונים שמגיעים להתפלל בשבתות".

איזה מקום אהוב עלייך במיוחד? "הרובע היהודי, כמובן. אני מרגישה בת מזל לגור כאן".

אירוע בלתי נשכח: "מכיוון שכילדה ראיתי את בית הכנסת 'החורבה' בבניינו, התרגשתי מאוד לעקוב אחר תהליך השיפוצים והשיקום שעבר, בעלי אפילו צילם כל שלב, ולפני חמש שנים להיות מוזמנת, כמו כל תושבי הרובע, לחנוכתו". 

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"