אי אפשר להשוות

ואפתח בחידה. מיהו פוליטיקאי העבר שבזמן היותו חבר כנסת נשא במליאה את הדברים הבאים:

"אתם לא מתביישים? מה, להאשים יהודים בשיתוף פעולה עם נאצים, בעיתון? נטרפה עליכם דעתכם? מישהו שם איבד את בינתו? מה זה?... יהודים טובים – נכון, מאמינים בדרך שונה מכם. נו, אז מה? – יהודים טובים, שאכפת להם ממדינת ישראל... אי אפשר להשוות שום יהודי, לא חשוב איזו דרך פולחן יש לו – חרדי, חילוני, רפורמי, קונסרבטיבי – למשתף פעולה עם נאצים".

התשובה בהמשך.

שואביניזם

בעקבות מינויה של איילת שקד, כתב השר לשעבר יוסף פריצקי בפייסבוק את המשפט המעודן הבא, לא נגעתי: "ואללה.. בפעם הראשונה בישראל יכולה שרת משפטים לככב בלוח שנה של מוסכים...". למחרת התראיין פריצקי ברדיו דרום והמשיך ללבות את האש: "זה לא חלילה שלקחתי מישהי שלא עמדה מעולם בפוזת דוגמנית מול המצלמה כדי להפגין את יופייה, והיא יפה מאוד – כמו הרבה מנשות הרייך".

התגובות ברשת היו סוערות, ובין המגיבים בלטו כמה פמיניסטיות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ח"כ מיכל רוזין ממרצ, ח"כ איילת נחמיאס-ורבין מהמחנה הציוני, יו"ר ארגון נעמת ופעילות רשת שונות תקפו – כל אחת בנפרד – את השוביניזם וביזוי הנשים בדברי פריצקי. ומה עם ההשוואה הרדיופונית לנשות הרייך? נאדה, אף מילה. מסתבר שהתייחסות למראה חיצוני של פוליטיקאית ימנית מהווה שוביניזם, מיזוגיניות והחפצה, אבל לקרוא לה נאצית זה דווקא סבבה.

פריצקי אינו חבר מפלגת שינוי היחיד שחטא בדימויים מהשואה. גם מנהיג המפלגה בימיה הגדולים, טומי לפיד ז"ל, ראה פעם זקנה ברפיח המופגזת ונזכר בסבתא שלו שגורשה למחנה השמדה. במקרה או לא במקרה מדובר גם בשני אישים שלא היו עוברים בחינות סף של שום קבוצת רשת פמיניסטית. אלא שהשוביניזם הגס של לפיד ופריצקי יצא מהאופנה, והוא הולך ונכחד יחד עם דור הדינוזאורים, בעוד השואביניזם – ייחוס הנאציזם ופשעי המלחמה למדינת ישראל, שריה ואזרחיה הימנים – רק הולך ותופס תאוצה.

ענת דוט קם

אחת מחובבי הנרטיב של פשעי המלחמה הישראליים היא ענת קם, שהורשעה וישבה בכלא על ריגול ומסירת מידע סודי לעיתונאי אורי בלאו. בשנה ורבע האחרונות, מאז שחרורה מבית הסוהר, כותבת קם יומן רשת הנושא את השם היצירתי ומעורר ההשראה anatkamm. לכאורה, בלוג כזה אמור היה להיות מוקד של עניין ציבורי, לא רק בגלל המשיכה לידוענים אלא גם נוכח האפשרות החד פעמית לחדור לראשה ולנפשה של עבריינית פוליטית. בפועל זהו בלוג די מייבש, אמנם אישי, אמנם מנוסח היטב כמצופה מעיתונאית לשעבר, אך עקר מרגשות כמעט לחלוטין. כל ניסיונותיי כקורא למצוא נקודות חיבור עם הכתוב או עם הכותבת הסתיימו עד עתה בכישלון מהדהד. אבל אני עדיין מנסה.

הבלוג מתואר על ידי המחברת כ"מחשבות שלא מצאתי מישהו שישלם לי עבורן". האמת, ייתכן שלא שילמו לה על אותן מחשבות רק משום שקם מרוכזת בעצמה כמעט בכל רגע נתון. כל אחד מהפוסטים, כולל אלה שעוסקים בנושאים כלליים ולאומיים, מועברים דרך הפריזמה האישית הצרה של המרגלת בדימוס. ינון מגל נחשף כאיש ימין? קם מתארת כיצד סירב לקבל אותה לעבודה אחרי השחרור. יובל דיסקין נושא נאום מדיני באוניברסיטת תל אביב? קם מבקשת לשאול אותו דברים הקשורים למעצרה. ארגון העיתונאים מנסה לנסח כללי הגנה על עיתונאים? קם דורשת לטפל גם במקור העיתונאי, כלומר במדליפים. בית ספר דו-לשוני נמצא בחדשות? קם נזכרת בחינוך הנפרד שלה בתיכון ליד"ה. וכך זה ממשיך.

תמיד נטיתי לחשוב שענת קם קיבלה על מעשיה עונש קל מבחינת ההרתעה אך כבד מצד המעשה עצמו. האישום החמור היה קצת גדול על מוחה הצעיר, שכמו מוחות אחרים הושפע בוודאי מהסתה בנוסח פריצקי, הסתה שהופכת את היריב הפוליטי לנאצי ואת המלחמה באויב הערבי לפשע. בדרך מעוותת כלשהי, אפשר לומר דבר אחד לזכות גניבת המסמכים הצבאיים והדלפתם: הנה מעשה שבו קם הקריבה את עצמה למען מטרה נעלה יותר, לפחות לדעתה. ועדיין, לא אתפלא אם בשעת מסירת המסמכים לאורי בלאו – העבריינית הנרקיסיטית צירפה אליהם גם טקסט מנקודת המבט האישית שלה.

פתרון החידה

טוב, בטח כבר ניחשתם: התשובה היא, כמובן, יוסף פריצקי. זה קרה לפני שלוש עשרה שנה, בעקבות כתבה בביטאון ש"ס שהאשימה את הרפורמים בשיתוף פעולה עם הנאצים. מי שהזדעזע אז מהקישור הוא אותו איש שכעת מחבר בין פוליטיקאית ימנית לנשות הרייך. מילא, תמיד אפשר לטעון שהוא מתכוון לרייך הראשון או השני.