אם היו שואלים אותי בנימה רצינית עם קריצה פוסטמודרניסטית: תגידי, מה את מחפשת בחיים? אחת התשובות האמיתיות היו: שער של תשובה.
כל ימיי אני מחפשת את שער התשובה שלי הפרטי. זה שאחרי שאכנס בו ארגיש רצויה. אני מחפשת לשוב אל עצמי. מחפשת לשוב אל נשמתי. להימלט מציפורני השכחה. אני מחפשת לשוב אליך, אלוקיי, אני מחפשת את הטוב שבי. הגנוז. לרוב אני תועה בחשכה. איפה השער שלי? לאן מוליכים אותי חיי? אני מחפשת אותו.
רבי נחמן מברסלב אומר שכולנו מחפשים שער, אבל לא כולנו מוצאים. למה? מכל מיני סיבות. יש מי שאין לו בכלל התעוררות לחפש תשובה, ויש מי שיש לו התעוררות אבל הוא לא מצליח למצוא את השער ששייך לו. ויש מי שמתעורר ומוצא את השער, אך השער סגור. לא פשוט. אבל החדשות הטובות הן שיש שערים. אנחנו לא מחפשים לשווא. לכל אחד מישראל יש שער, בלי יוצא מן הכלל. ארבעים ותשעה שערים של תשובה, כמניין אותיות שמות השבטים. כדי להזכיר לנו שלכל אחד מבית ישראל יש שער, מראובן ועד בנימין.
אז מה עושים? כל כך מסובך למצוא ולפתוח כזה שער. רבי נחמן לא מציג בעיה בלי עצה ופתרון. איך זוכים לפתוח את השער שלי? איך זוכים לפתוח את שער התשובה של אהובי? של הוריי? של בעלי וילדיי? ״וכל אלה השערים זוכין להגיע אליהן ולפותחן על ידי אמירת תהילים״ (ליקוטי עצות). בספר התהילים נמצאים כל מ״ט שערי התשובה. וכל מי שמחפש את דרכו, ואת השער שדרכו יכולה לעלות תפילתו, יכול למצוא את השער הפרטי שלו בתוך הפסוקים הקדושים.
ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר טיפסו אל עבר יום לידתו ופטירתו של דוד המלך. טיפסו שער ועוד שער של תשובה, אל עבר יום החמישים, שהוא יום התשובה של הקדוש ברוך הוא. ביום החמישים הוא יתברך שב אלינו ברחמים. אחרי ארבעים ותשעה יום של אתערותא דלתתא, של התעוררות מלמטה, יש התעוררות מלמעלה. חתיכת התעוררות. קולות וברקים. חתונה עם כתובּה ושושבין וחתן וכלה.
והיה אחד שנולד ונפטר ביום הקדוש הזה של קבלת התורה, קרקרן ופזזן שחיפש כל ימיו דרכים לתשובה בשביל כל אחד מאיתנו. כדי שנוכל באמת להגיע ולעמוד מול ההר. שלא נתייאש מלמצוא שער שדרכו אנחנו יכולים לעבור. שלא נתייאש אם נדמה לנו כל יום מחיינו שהשער שלנו פשוט סגור. נסתר, וסגור.
דוד המלך עליו השלום הלך בדרכים האלה. כדי לכתוב ספר שכל יהודי יכול למצוא בו את הכאב הפרטי שלו, הוא היה צריך לעבור דרך כל הכאבים כולם.
רבי נחמן מברסלב אומר שכל המלחמות המתוארות ומסופרות בספר תהילים, כולן הן מלחמות היצר של דוד המלך. כל אויביו, ולא חשוב איך הוא קורא להם, כולם הם היצר הרע וחילותיו. וכך אנחנו צריכים לקרוא תהילים, כאילו כל מילה נכתבה עלינו. עלינו ועל היצר הרע שלנו שנלחם בנו להשכיח מאיתנו דעת עליון. לקחת את המילים של דוד המלך ולהתחנן דרכן על חיינו. המילים האלה פותחות ארבעים ותשעה שערים של תשובה.
להגיד באמת: ״ה', מה רבו צריי, רבים קמים עליי״. אני לא מצליחה להרים את הראש, היצר הרע שלי נלחם בי. ״רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה״ ולבכות על עצמנו. על איך שקולות כאלה נשמעים תדיר בתוך הראש שלנו. כמה רבים הם האויבים שלי, הקולות המחלישים שמייאשים אותי וטוענים בתוקף שה' לא יושיע אותי. שלא מגיע לי. שאין סיכוי שמשהו אי פעם ישתנה באמת.
״ואתה ה', מגן בעדי״, אתה שומר עליי, ״כבודי ומרים ראשי״. שלא אכנע ושלא אאמין להם. ואמרו אמן.
אבל המעלה העליונה של דוד המלך, לדברי רבי נחמן, הייתה שבשעה שאמר ״אנוכי תולעת״, כשהוא כתב על עצמו ״חרפת אדם ובזוי עם״, היו תזמורות ומקהלות מנגנות לפניו. הוא ישב על משי, לבש זהב, שלט ביד רמה, וזכר כל הזמן את התולעת שהוא.
כי מי שחי כמו תולעת, מתחבר בקלות לקטנות ולנמיכות הקומה. אבל מלך? כדי שמלך ירגיש את שפלותו ויזכור אותה תמיד, הוא צריך להיות באמת עניו. באמת מפוכח. באמת מחובר לגדולת הבורא ול״גז חיש ונעופה״ של העולם הזה.
בקיצור, הוא צריך להיות דוד המלך. הלב של העולם. מרגיש את כאבם של הרחוקים, של המתגעגעים, של הנתונים בייסורי גוף ונפש. אנטי גיבור, בעל ייחוס שהכול מפטפטים אחריו ולוקחים אותו בעירבון מוגבל. מנהיג פרוע. אחר. לא מחשבן לפוליטיקלי קורקט, פשוט עבד ה'. וכך באמת הוא נקרא: ״דוד עבדי״.
רבי נחמן אמר שחסידיו של משיח יהיו ״תהילים זוגער״, אומרי תהילים, אנשים פשוטים, לא למדנים מפולפלים. מי ייתן חלקנו עמהם.
פורסם בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן