בשבע מהדורה דיגיטלית

מורשת הרב אלישיב

כמה מרענן לקרוא ספר על מישהו שלא גילה פתאום את האור

ידידיה מאיר , י' בסיון תשע"ה

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

בשנים האחרונות עולם התרבות הדתי מוצף בחומרים נפלאים שעוסקים בחזרה בתשובה. סדרות, סרטים, דיסקים, ספרים, אתרים.

שולי רנד, נועה ירון ואביתר בנאי הוכתרו כמועצת גדולי התורה, והציבור הדתי והחרדי מאמץ, בצדק, את התוצרת הרוחנית שלהם ושל חבריהם.

זה באמת מרענן מאוד את עבודת השם שלנו, של כל הדתיים מבית. אבל עם כל הריגוש שיש באדם שמגלה פתאום את אלוקיו באמצע טרק במזרח, או רוצה לשמור שבת אבל נאלץ לשלם על כך מחיר כבד, יש תופעה מקבילה שכמעט לא זוכה לטיפול תרבותי: דתיים שנשארים דתיים. כן, כן, אני יודע שזה לא דרמטי אלא טריוויאלי, וזה בכלל לא מסעיר, ואי אפשר לתאר שום קנייה סודית של הפלטה הראשונה לשבת ושום הנחת תפילין בסתר. אבל נדמה לי שמדובר במהלך שראוי לעסוק בו ולהעריך אותו לא פחות: מי שנולד בבית דתי, גילה מתוך חייו את המאור שבתורה והחליט להמשיך ולדבוק בה ולהתחזק יותר ויותר.

עכשיו, לראשונה, כתבו על זה ספר.

2

בעמוד 113 אמרתי לעצמי שאני חייב לפגוש את נתנאל אלישיב לקפה. אלישיב, או "הרב אלישיב", הוא המחבר של הספר החדש 'קשה יש רק בלחם' בהוצאת ספרי נגה. זה בכלל ספר שמיועד לילדים ולבני נוער, אבל הוא לגמרי דיבר אליי, כקורא בן 39. אלישיב כתב וערך עד היום ספרים תורניים אבל החליט שיש תועלת גם בהעלאת חוויות הילדות והנערות שלו על הכתב.

הספר כתוב בגוף ראשון, ורוב העלילות בו אכן התרחשו במציאות. במבט ראשון זה נראה לי ספר שכולו משובות נעורים, מהסוג של ג'ינג'י או חסמב"ה, רק עם כיפה קטנה. אלישיב עולה מארצות הברית עם משפחתו הציונית-דתית ישר לרעננה של שנות השמונים. בעצם, עד אמצע הספר לא מתוארת שום חוויה דתית משמעותית. רוב הזמן הוא וחבריו משתוללים, בורחים מהחוג המשעמם לנוער שוחר מדע, עושים תעלולים למורים ועוד ועוד. ואני, כמי שהיה חנון בילדותו, ועוד בן של רב, לא מתחבר לכל הבלגן הזה. אני דווקא הייתי קורא בהפסקה, ולא עולה כמוהם על הגדר של בית הספר ומנסה לברוח לקיוסק למרות שההנהלה מרחה שם גריז נגד המבריזים. כל האקשן הזה, שכלל לעתים גם אלימות ועבריינות קלה ומאבקים בין חבורות רחוב, ממש לא מדבר אליי.

אבל אז משהו התחיל לקרות. השעמום הוביל לידי חטא, והחטא הוביל לידי תשובה. בשלב מסוים הנער נתנאל מואס בריקנות ומתחיל לקחת את עצמו ברצינות. זה קורה כשמכבי תל אביב עולה לגמר, למשחק חשוב, שחל להיות בשביעי של פסח. נתנאל והחבר'ה משוטטים ברחובות רעננה כשלפתע הם מגלים בית שמחלונו אפשר לראות את הטלוויזיה הדולקת בסלון. כשכמה חברים שלו מסתתרים בשיחים כדי לצפות משם במשחק – הוא מבין שמשהו צריך להשתנות, שהוא לא יכול להיות יותר חצי דתי וחצי חילוני.

ובאותו עמוד 113 מכונן, הוא מתחיל לתאר את התהליך: "היינו קוראים בספרים התורניים ואחר כך מתבוננים בחיים שלנו, ומעצמנו הבנו שבמקרים רבים יש פער גדול מדי בין הכתוב בספר לבין אורחות חיינו. מעצמנו הרגשנו שרוב התכניות שצפינו בהן בטלוויזיה אינן מתאימות. מעצמנו הבנו שבסרטים שנהגנו לראות יש דברים רבים שאסורים לצפייה. היינו מתבוננים בבתי הכנסת של ההורים שלנו, ולא אהבנו את מה שראינו. ידענו שהתפילה נקראת עבודה שבלב, אבל לנו נראה היה שאנחנו מוקפים בעבודה בעיניים. אלה דיברו על פוליטיקה, אלה על ספורט ואלה על עסקים. ידענו שאמורים להיות לזמנים השונים בשנה היהודית אופי וצבע, טעם וריח, אבל לא ראינו בבתי הכנסת של הורינו תכונה מיוחדת שהתאימה לזמנים האלה". וכאן מגיע משפט נוקב: "המתפללים לא נראו בעינינו שמחים יותר בימים הטובים, ולא עצובים יותר בימי אבל ותענית".

3

כמה ימים אחר כך, בבית קפה ירושלמי, שאלתי את אלישיב אם הוא לא מרגיש שהעליב בספר את הוריו ואת כל חבריהם.

"לא. אני מאוד מעריך את הדור הזה", הוא אמר, "הם בחרו להישאר דתיים כשרבים מבני דורם עשו אחרת. הם חינכו אותנו והשקיעו בנו בלי גבול. אבל רצינו יותר. זה נכון שאחת הסכנות בהתחזקות היא התנשאות, ובהחלט נכשלנו בכך באותה תקופה. חשבנו שאנחנו יותר טובים מדתיים אחרים שנראו לנו 'חפיפניקים' ויותר טובים מהמבוגרים שנתפסו בעינינו כצבועים. היום, כשאני גר ביישוב תורני ומחנך את ילדיי במסגרות תורניות יותר, אני משקיע מחשבה בכיוון ההפוך - איך לא לחנוק, איך לאפשר בחירה עצמית בתורה".

בפגישה גיליתי שהוא בן 39, ר"מ במכינה הקדם-צבאית בעלי ואב לשבעה. רעננה ועלי הן לא רק שתי נקודות על המפה בקורות החיים שלו. הוא מקדיש את רוב זמנו ליצירת החיבור בין רעננה ובין עלי, בין המקומות שנחשבים בורגניים ועירוניים, ובין העוצמות של בית המדרש שבו הוא לומד ומלמד. "אסור לזלזל ואסור להיפרד, יש דברים נפלאים שלקחתי דווקא מהדרך שבה גדלתי כילד", הוא אמר לי.

אגב, אחת הדמויות הבולטות בספר, שבעצם עוברת תהליך דומה לזה של נתנאל, היא זו של רועי, חברו הטוב: "למדנו לשיר את אותו השיר שוב ושוב, כדי שמילותיו יחדרו ללבנו וכדי שהמנגינה שלו תרומם את נפשנו. תוך כדי שירה, רועי כבר היה חושב על השיר הבא ועל התזמון המדויק להתחיל בו כדי לסחוף את כולם אחריו. כשהיה מצליח, אפילו על פניו האדישות בדרך כלל, נצפה חיוך קל של סיפוק, אבל חיש מהר הוא היה מרצין ומתחיל לתכנן כבר את השיר הבא". בסוף הספר הקורא מגלה שהנער רועי הוא לא אחר מאשר רועי קליין הי"ד גיבור ישראל.

4

מהרגע שההרפתקאות בספר כבר לא מתרחשות מול חתולים בשכונה ובריונים במרכז העיר, אלא מול הנפש פנימה, הספר הופך למרתק מעמוד לעמוד.

הוא מתאר, למשל, בהמון אהבה, את המפגש הראשון של הצעירים מרעננה עם ישיבת מרכז הרב והרב אברהם שפירא ("בסוף התפילה היה תור של אנשים ולכולם הוא ענה במאור פנים ובסבלנות. מדי פעם הוא תיבל את דבריו בסיפור מצחיק. לא כל כך הבנו את מילותיו כי הוא דיבר במבטא של פעם, אבל כשכולם צחקו צחקנו גם אנחנו"). אחר כך מגיע תיאור של הריקודים הנלהבים בהקפות שניות ברחבת יד לבנים ברעננה עם רב העיר, הרב יצחק פרץ ("רקדנו בעוצמה רבה כל כך, כפי שלא רקדנו בחיים, לא עד אז ולא מאז. בסוף הריקודים כינס אותנו הרב פרץ במעגל ואמר בהתרגשות של קודש: 'בחורים יקרים, אשריכם. קידשתם שם שמיים. הבה נקבל על עצמנו עול מלכות שמיים. שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!'. הרב פרץ המשיך ואמר: 'המבחן הגדול של הריקודים שלנו הלילה יהיה אם כל אחד יחזור לביתו וילמד פרק משניות ואם כל אחד יקבל על עצמו קבלה טובה בלב'. פרק משניות לא למדתי באותו הלילה, אבל קבלה טובה קיבלתי: לזכור רגעים כאלה כל החיים ולהשתדל לחיות לאורם"). 

סצנות מפתח הן השיחות של נתנאל הצעיר עם היצר הרע שלו. הוא מתמלל דיאלוגים שלמים בינו ובין היצר, כשזה האחרון מנסה להפריע לו בתפילה וממש מציק לו אחרי כל ברכה, וגם כשהיצר הרע מתחפש ליצר הטוב ומנסה לשכנע אותו לא לצאת עם החברים למסעדה אלא להמשיך ללמוד תורה ("אני הולך בהדרגתיות", מסביר לו נתנאל, "אני מפחד שאשבר ואזרוק את הכול, ואתה יודע את זה היטב, לכן אתה מנסה לשכנע אותי לוותר על החברים שלי ועל שמחת החיים שלי. אני עכשיו במלחמה על החיים שלי, ואתה האויב הראשי שלי").

על הדרך, הספר הזה הוא גם מנת נוסטלגיה קסומה. כל מי שהיה כאן ילד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים – ייהנה מאוד. אלישיב כותב עם המון הומור על נעלי ריבוק ועל הערוץ הראשון, על מכנסי ליווייס ועל שעון סווטש, על חולצה מקורית של או-פי ועל סילבסטר סטאלון. עם סטאלון יש לו ויכוח שלם, בפרק שבו הוא מתאר איך החליף את הפוסטרים שעל קירות חדרו. אחד אחד הוא עובר בין גיבורי התרבות הישנים שלו, ומתנצל בפניהם כשהוא מוריד את תמונותיהם מהקיר. את הפוסטרים של משינה ושל האחים ון-אריק מחליפות בסוף הפרק הזה תמונות של הרב קוק, הרבי מלובביץ' וירושלים. "תראי, ירדנה", הוא אומר לתמונה של ירדנה ארזי ברגע הפרידה, "זה לא משהו אישי, אני צריך לעשות שינוי בחיי, ואני לא רואה איך את משתלבת בו. תביני, החלטתי לעבור למצעד הזמר החסידי של ערוץ 7. בדיוק השבוע חל שם מהפך, האחים פיאמנטה עם 'סימן טוב' הצליחו להעפיל למקום הראשון על חשבון 'ומשפע מצוות תפילין' של מקהלת חסידי בעלז".

5

אז האם זה עומד להיות ה'מקימי' לנער הציוני דתי? בהחלט ייתכן.

אלישיב מתאר היטב את התהליך הפנימי של נער שהחליט לבחור. דבר אחד היה חסר לי: השלב הבא. הוא עוצר בדיוק בגיל 17, ולא ממשיך לתאר לאן ואיך המשיך משם. אבל איפה התיאור הספרותי של מה שקרה לאותו נער צעיר, שהחליט בסוף שהתורה תנצח? לאן הוא התגלגל? אחרי אותו ביקור ראשוני במרכז הרב, ואחרי ההחלטה לעבור מרשת ג' למצעד החסידי, איך הוא נכנס פנימה לתוך בית המדרש, ומה הוא גילה שם? כי למעשה הגענו עם הנער הזה כמעט עד לדבר האמיתי, ממש כמעט, אבל לא המשכנו איתו הלאה, פנימה.

בסוף הפגישה שלנו הוציא אלישיב מתיקו עוד ספר, בעריכתו. 'בכל לבבך – צוהר למידותיו של רס"ן רועי קליין הי"ד'. הצצתי בשמות הפרקים: "חירות אמיתית", "יראת שמיים", "בענווה סוד הגאולה", "הצימאון הרוחני", "השמחה שבהליכה בדרכי ה'", "תמימות". מדובר בשיחות ובשיעורים שנמסרו בסלון משפחת קליין ברעננה אחרי נפילתו של רועי. ההורים שלו אירחו בביתם את רבו, הרב אליעזר קשתיאל, ראש בית המדרש לבוגרי צבא בעלי, שדיבר בכל פעם על מידה אחרת – מהתנ"ך דרך חז"ל, המהר"ל והרב קוק ועוד. הוא הסביר, מתוך המקורות, איך רועי למד על המידה הזאת, ואז אימץ אותה בחייו הפרטיים. הספר הזה יצא כבר לפני שמונה שנים, אבל נדמה לי שהוא בעצם ספר ההמשך לספר החדש. אני רק בפרקים הראשונים, אבל אני כבר מתחיל להבין לתוך מה צללו הנערים האלה, נתנאל ורועי, בסוף השמינית. יש כאן הסבר כובש וסוחף על מהות עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ומהי עבודת המידות ואיך מתחילים בה, והכול כתוב בצורה שממש עושה לך חשק. אתם חושבים שהרב קשתיאל יסכים לשבת עם עיתונאי בבית קפה?

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il