"פה נותנים לכל תלמיד שירות כמו מוניות"

לא רק תלמידים אלא גם מורי נהיגה חייבים סבלנות. למה לתלמידי הפריפריה יהיה קל יותר לעבור טסט? וכמובן האם כל העסק לא יקר מדי?

אביטל צור- מגזין עולם קטן , י"ד בסיון תשע"ה

אוטוטו נהג חדש
אוטוטו נהג חדש
צילום: אביטל צור

את מוטי מוטעי אני פוגשת בצהרי יום בהיר, במרחק מטרים ספורים מביתי שבקריית שמונה. כשהוא מסמן לי להיכנס למושב האחורי אני חושבת כמה הוא נוח, המושב נטול ההילוכים הזה. כמה נעים שההגה בידיים של מישהו אחר.

לצדי יושבת נערה צעירה שהשיעור שלה זה עתה הסתיים. דקות ספורות אחר כך מצטרף אלינו גם התלמיד נועם, טסט אחד כבר מאחוריו. מוטי מוודא שנועם יושב בנוח, קלאץ', משחררים ברקס והנסיעה מתחילה.

נועם נראה מרוכז וממוקד, הנסיעה מתנהלת בשקט ומוטי עונה על השאלות שלי וזורק מדי פעם הערות על הנהיגה של נועם.

איך הגעת להיות מורה לנהיגה?

"כל העניין התחיל מבדיחה: לפני 22 שנה התווכחתי עם אחי שהיה מורה לנהיגה - הוא טען שלהיות מורה לנהיגה זה סיפור ואני טענתי שזה צחוק מעבודה. ניגשתי למבחנים, התקבלתי והחלטתי שאני ממשיך."

מה צריך לעשות כדי להיות מורה לנהיגה?

"היום יש מבחני קבלה קשים מאוד. מתמטיקה, פיזיקה, כל מיני כאלה. בנוסף צריך לעבור מבחן פסיכולוגי שקובע אם אתה בכלל מתאים להיות מורה. מי שעובר את כל המבחנים לומד קורס שאורכו יותר משנה ובסיומו מקבל אישור לעבוד."

בכבישי הפריפריה

הוא מלמד נהיגה יותר מ-20 שנה אבל כלל לא נראה עייף או שחוק מרוב ברקסים שבלם לתלמידים. מדי יום הוא מבלה מספר שעות בלתי נתפס בתוך הרכב, אבל בסך הכול נראה שהוא מבסוט. "מה שמאתגר הוא להיות סבלן," הוא אומר. "בהוראת נהיגה צריך המון סבלנות. ללכת עם התלמיד, להוביל אותו. יש תלמידים ש'יש להם את זה' והנהיגה באה להם בקלות, טסט אחד אחרי 28 שיעורים, ויש תלמידים שצריך לבנות את הבסיס עבורם ולעבוד על קואורדינציה והתמצאות במרחב. הם יכולים ללמוד גם 40 שיעורי נהיגה."

הדיבור אצל החבר'ה היה כנראה מאז ומעולם ממוצע השיעורים והטסטים שעושים עד שעוברים. מוטי מעיד שהתלמידים שלו עוברים בדרך כלל עד טסט שלישי. הוא מבין שפעמים רבות תלמידים שיודעים לנהוג היטב טועים בגלל התרגשות ולחץ, אבל שימו לב, הוא לא מפחד להגיד שלפעמים הבוחנים הם אלו שלא בסדר ו"פוסלים על שטויות," לדבריו. הוא אף מגדיל ואומר שלאחרונה פחות תלמידים שלו עברו בטסט הראשון משום שהבוחנים נהיו קשוחים יותר. כשאני שומעת את זה, מתחדדת לי האמירה הידועה שבשביל לעבור טסט צריך יותר מזל משכל. מוטי מסכים ואומר שקודם כול צריך ידע בנהיגה, אבל צריך גם הרבה מזל. "היו לי תלמידים בינוניים שהופתעתי שעברו את הטסט בקלות, יש לי תלמידים שהיו טובים ונכשלו. הטסט הוא קנה מידה כלשהו, אבל הוא לא משקף לגמרי את היכולות. תלמיד יכול ליפול על שעה שלא יהיה בה לחץ, להגיע לצמתים כשהם ריקים ולבצע את הפניות כמו שצריך מבלי שאף אחד יפריע לו."

אני מציצה מן החלון אל הכביש הלא-עמוס, העטוף בנוף צפוני ירוק, ומרגישה שלֵווה. אולי שלֵווה מדי. אולי זאת רק אני, אבל נשמע לי הזוי שתלמיד שלומד לנהוג ברחבי קריית שמונה או בכל מקום אחר בפריפריה, יכול להיות ערוך ומוכן לנהוג גם בתל אביב, בכביש החוף ובכביש 6.

"אנחנו לא יכולים להתנסות בכל מיני מצבים שלא קיימים בפריפריה," מוטי עונה לי, "אבל הכלים שהתלמיד מקבל כאן הם אותם כלים. אין ספק שמה שפותר את החוסר הזה הוא חוק המלווה, שהוא חכם מאוד. האח, האבא, החבר, יכולים לקחת את הנהג החדש לנהוג במרכז. אולי ההלם בהתחלה גדול קצת יותר וסביר שהנהיגה קשה קצת יותר, אבל עם הזמן לומדים ומסתגלים."

האמת, לא מלחיץ אותך לנסוע עם תלמיד שנוהג בפעם הראשונה?

"שאלת מיליון הדולר... בדרך-כלל לוקחים את התלמיד למקום שאין בו הרבה תנועה, כמו מגרש חניה גדול, ומלמדים את הכלים הראשונים, שיבין מה זה רכב. לא מכניסים אותו ישר לעין הסערה, זה יכול לגרום לו לטראומה, אבל גם אי אפשר לשחק בתלמיד. אחרי שני שיעורים שבהם התלמיד מקבל מושג, הוא משתחרר בהדרגה ונכנס לעיר. אני לא אגיד לך שזה לא מלחיץ אותי, בלמתי תלמידים מאות פעמים, אבל לא תמיד בגלל התלמיד, לעתים בגלל נהגים אחרים. את ההתנהלות של התלמיד שלי אני רואה וקולט, אבל לפעמים מישהו חותך אותו או עוקף אותו ואת זה קשה יותר לצפות."

אל מוטי מגיעים תלמידים רבים. חלקם אִטיים והססניים וחלקם מגיעים עם פוזה כבדה שמשדרת ביטחון וקוליות, אבל אחרי שיעור אחד או שניים הם מבינים קצת את החיים על הכביש ומתאפסים, ואם לא, מוטי דואג "להפיל להם את הלב," כהגדרתו, כדי שיבינו.

הקושי המרכזי – מול הבירוקרטיה
איציק: זהו תחום שאפשר להחדיר בו ערכים, כמו בידיעת הארץ. כשאני נוסע עם תלמיד לירושלים אני מסביר לו על דרך בורמה, על השואה, על מלחמת השחרור, על השיירות. אני מקנה לו ערך מוסף

אני עוזבת את כבישי הצפון ומגיעה למרכז. בעיר רחובות אני נכנסת לאוטו של איציק שינדלובסקי, מורה נהיגה ותיק ומוכר. איציק רואה בלימוד הנהיגה לא רק מקצוע אלא שליחות ממש. "בגלגול הקודם" כפי שהגדיר זאת, היה איציק מדריך לידיעת הארץ. באחת ההדרכות נפצע ברגלו ונאלץ לפרוש מההדרכה. כבר 16 שנים הוא מלמד נהיגה. "רציתי להישאר באפיק הנוער," הוא לא מתנצל, "זהו תחום שאפשר להחדיר בו ערכים, כמו בידיעת הארץ. כשאני נוסע עם תלמיד לירושלים אני מסביר לו על דרך בורמה, על השואה, על מלחמת השחרור, על השיירות. אני מקנה לו ערך מוסף."

את הרכב מובילה בחורה בשם אלמוג, בעברה כבר 50 שיעורים ו-5 טסטים, והיא נראית כמי שיש לה בטן מלאה על הטסטרים. במהלך השיעור, בניגוד לנועם התלמיד של מוטי, היא מנהלת שיחה ערה ומשתפת את איציק בהתלבטויות שלה לגבי המהלכים בכביש, במה שיגיד לה הטסטר, על מה הכשיל אותה ועוד.

נוכח מספר השיעורים והטסטים של אלמוג, אני שואלת את איציק איך כדאי לפרוס את שיעורי הנהיגה: "גיל 17 הוא בסדר גמור. הקצב שעליו אני ממליץ הוא 2 שיעורים בשבוע, לא צריך לדחוס או להריץ. כך הדברים יתיישבו, התלמיד יפנים את החומר. אני גם נגד שיעורים כפולים, הם לא נותנים כלום, תלמיד לא יכול להיות מרוכז 80 דקות. הם סתם בזבוז של זמן וכסף."

לתאוריה הוא ממליץ לגשת אחרי שלומדים את שלב התפעול, כלומר אחרי 6-5 שיעורים. כשאני שואלת אותו על הקשיים בהוראת הנהיגה, אני מופתעת שהוא לא מדבר על הקושי עם התלמידים שעושים דאווינים כאלו ואחרים על הכביש, אלא דווקא על קשיי ההתנהלות מול ה'מערכת', בעיקר בכל הנוגע לטסטים.

"יש המון לחצים, קשה לעבוד מול המערכת. היא לא הוגנת. העובדה שיש שניים בטסט לא הוגנת, אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה זה ככה. המבחן לא יכול להיות שווה, לאחד יוצא מסלול קל ולאחר קשה. התלמיד שיושב מאחור רואה כיצד הבוחן מתייחס לתלמיד הנבחן - לדוגמה אם הבוחן נוגע בהגה או לא – וזה משפיע על התחושות שלו כשיגיע תורו. אצלנו גם לא מסבירים לתלמיד על מה נכשל ולכן הוא לא יודע מה לתקן."

האם אין דו"ח שנכתב על-ידי הבוחן בסיום הטסט?

"הדו"ח נראה כמו טופס לוטו. יש עליו כמה איקסים. אפילו אם כתוב במה שגה לא כתוב היכן זה קרה, והמורה לא יכול לחזור עם התלמיד לאותו המקום ולתקן את טעותו."

איציק מדגיש את הקשר שיש בעיניו בין הכישלונות הרבים בטסטים לבין תאונות דרכים: תלמידים רבים נעשים מתוסכלים ומוציאים את התסכול בכביש.

"שמעתי במו אוזניי תלמיד אומר שהוא 'יראה' לבוחן הזה - והשתמש בשם גנאי - שפסל אותו משום שנסע לאט, וכשיהיה לו רישיון הוא יקרע את הכביש. מה עשינו בזה?" איציק חושב שחייבים להתעקש להסביר תמיד לתלמיד במה הוא טעה. לא תמיד צריך להכשיל – אפשר גם להעביר תלמיד שעשה טעות לא קריטית בטסט, ולתת בו אמון שהוא יעבוד על הנקודה הזאת יחד עם המלווה שלו בשלושת חודשי הליווי. אחרי הכול – תפקיד המלווה הוא לתת ביטחון, להמשיך את שיעורי הנהיגה ממקום רגוע יותר, ולעבוד בנחת על הטעון שיפור על הכביש.

על מה נכשלים בטסט הכי הרבה?
כעת אני מבינה את הטענה הידועה שללמוד ולעבור טסט במרכז קשה יותר מאשר בפריפריה

"פניות שמאלה, חציית צמתים, קצב נסיעה, מתן זכות קדימה וגם דברים שקשורים לשיקול דעת. לתלמיד אין מספיק ניסיון כדי להגיע להחלטה הנכונה, לדוגמה – מתי לחצות צומת. לכן אני חושב שלא צריך לפסול תלמיד אם הוא משתהה קצת."

כשאני מסכמת לעצמי את ההבדלים שבין שיעור הנהיגה שעברתי בקריית שמונה הצפונית לבין השיעור ברחובות העירונית והדרומית, אני מבינה את הטענה הידועה שללמוד ולעבור טסט במרכז קשה יותר מאשר בפריפריה. מוטי חולק על ההנחה הזו: "ככל הידוע לי גם בירושלים, בתל-אביב ובערים נוספות יש מתחם מוגדר שבו עושים את הטסט, לא נוסעים בכל העיר." איציק דווקא סובר שיש אמת בכך שהערים הללו מאתגרות יותר את הנהגים הצעירים. אך אני הרגשתי היטב את ההבדל בין שני השיעורים: לנועם לא היו הרבה אתגרים והוא בעיקר היה צריך לבצע את המהלכים שהתבקש כמו שצריך, הכביש היה רחוק מלהיות עמוס, הרחובות ארוכים והוא לא נדרש לפנות אין ספור פעמים. בשיעור ברחובות המצב היה שונה: בכל רגע היה צריך איציק להנחות את אלמוג מה לעשות. בנסיעה עברנו המון רמזורים, רחובות עמוסים, תנועה כבדה והולכי רגל.

לא משלמים מחיר מופקע

כשאני מתלוננת באוזני מוטי ואיציק על המחיר המופקע של לימודי הנהיגה, הם דווקא מתאחדים מולי בחזית אחת. לטענתם המחיר המינימלי של לימוד הנהיגה הוא כ-4000 ₪ ובעיניהם לא רק שהמחיר לא מופקע, אלא אף נמוך.

מוטי טוען שישבו כלכלנים וחישבו כמה צריך לעלות שיעור, ויצא שהמחיר של היום נמוך לפחות ב-30% ממה שצריך להיות. איציק מציין כי הדלק יקר מאוד, למכוניות יש בלאי אדיר, המכוניות מגיעות הרבה למוסך ולמורי הנהיגה אין פיצוי הוגן על כך. לטענתו בארץ המחיר נחשב יקר שלא בצדק. בהולנד מחיר שיעור עומד על 50 אירו (250 ₪) ויש מדינות שהמחיר בהן הוא בסביבות ה-40 אירו. גם הטסט שם עולה הרבה יותר. "בארץ נהיגה היא מוצר זול, עממי," הוא קובל. "פה נותנים לתלמיד שירות כמו מוניות, לוקחים אותו מהבית ומחזירים אותו. בחו"ל אין דבר כזה. התלמיד מגיע לבית הספר לנהיגה בכוחות עצמו. פה מפונקים, יש אפנה למחות על כל דבר."

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"