בשבע מהדורה דיגיטלית

לפקח על הרגולציה

ועדת השרים שהוקמה השבוע לטיפול ברגולציה המסורבלת, תצטרך לתמרן בזהירות כדי לא לשפוך את התינוק עם המים.

שלמה פיוטרקובסקי , י"ז בסיון תשע"ה

ישראל במקום 116 בעולם בעודף רגולציה. נתניהו וכחלון
ישראל במקום 116 בעולם בעודף רגולציה. נתניהו וכחלון
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בתחילת השבוע הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו מלחמה על הרגולציה, או בשמה העברי אסדרה.

בפתח ישיבת הממשלה השבועית סיפר ראש הממשלה על שיחה שהייתה לו בנושא עם נשיא התאחדות התעשיינים.

"הביא לי שרגא ברוש מארגון התעשיינים נתונים מבהילים. לפי הבדיקה הזאת, הסטטיסטיקה של הפורום הכלכלי העולמי, ישראל הידרדרה ברמת עודף הרגולציה, ממקום 23 בעולם ב‑2006 למקום 116 ב‑2014".

בעקבות הנתונים הביא נתניהו לממשלה הצעה להקמת ועדת שרים לענייני רגולציה, שתפקידה יהיה להקל על העסקים בנושא. לדבריו, "אנחנו מבריחים עסקים, מבריחים יזמים מכאן. אנחנו יוצרים אווירה ומציאות של רגולציית יתר, של משפטיזציית יתר, של רגולטור שנכנס בתוך רגולטור שנכנס בעוד רגולטור ועוד רגולטור - אנחנו היום במקום ה‑116 בעולם. אני מעלה את זה כאן משום שאנחנו לא סתם מקימים היום ועדה. אנחנו התחייבנו להילחם בזה, להילחם בזה עם גרזנים - זה לא יהיה".

דבריו של נתניהו נשמעים מאוד נחרצים, אולם כל מי שמכיר את המציאות יודע שהם לא מנותקים מהמציאות היומיומית. קחו למשל הקמה של עסק קטן, לא משהו מסובך, פיצריייה קטנה או דוכן פלאפל. שכירת המקום וההקמה הפיזית עלולים להתגלות כמשחק ילדים אל מול המשימה הקשה והמסובכת של הוצאת רישיון עסק. מדובר בתהליך מורכב שדורש התנהלות מול גורמים שונים ומשונים ועשוי לייאש כל בר דעת. אם מדובר במפעל גדול, שתחומי עיסוקו מורכבים יותר, הרגולציה עליו תהיה גם היא מסובכת יותר. מפעל כזה עשוי להיתקל ברגולטורים מסוגים שונים, בעלי אופי שונה ובעלי דרישות שונות, שלעתים אף אינן מתיישבות לחלוטין זו עם זו.

לכאורה הפתרון נראה פשוט: נפחית את הרגולציה, נקל בדרישות השונות והכול יבוא על מקומו בשלום. הבעיה היא שבמציאות הדברים כמובן הרבה יותר מסובכים. למעשה, כאשר מסתכלים על כל רגולטור ועל כל דרישה רגולטורית בנפרד, יש היגיון פנימי מוצק לכל אחת מהן. איכות סביבה, הגנה מפני שריפות, ממשל תאגידי, זכויות עובדים, בריאות הציבור וכל יתר התחומים שבהם עוסקת הרגולציה הממשלתית הם כולם אינטרסים חשובים. המשימה המורכבת היא לאזן בין ההגנה עליהם ובין הצורך לאפשר למגזר העסקי לפעול. במתח הזה חייב להתבצע גם ניהול סיכונים, תוך נכונות שלא להביא כל תקן לרמה המקסימלית האפשרית.

מעבר לקושי בניהול עסקים, רגולציה סבוכה ודרקונית היא גם כר פורה לשחיתות. זהו המקום שבו נכנסים כל המאכערים שיודעים לסדר עניינים, שם מכובס לשוחד בצורותיו השונות.

על מנת להעריך נכונה את מידת ההכבדה שיוצרת הרגולציה הממשלתית ואת הנקודות שבהן יש להקל עליה, דרושה ראייה כוללת. מסיבה זו דווקא הקמת ועדת השרים היא צעד בכיוון הנכון. כעת נותר לקוות שהוועדה לא תהיה "ועדת קבורה" ותעשה צעדים של ממש על מנת לשנות את המצב בתחום.

מפעל חייב

לכלכלנים ישנה חיבה לנתונים מספריים. כלכלנים אוהבים לדבר בשקלים (או בדולרים), באחוזים ובכל נתון שאפשר להצמיד אליו מספר, עדיף כזה שאחר כך אפשר להפוך לגרף. פעמים רבות המספרים הללו נראים בהתחלה כחסרי פשר, אבל בסופו של דבר הם כמעט תמיד מספרים לנו דברים מעניינים על עצמנו, על המקום שאנחנו חיים בו ועל הדרך שבה אנחנו מתנהגים.

אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר פרסם השבוע סקירה מקיפה על החובות במשק הישראלי - חובות הממשלה, חובות המגזר העסקי וחובות משקי הבית. את סך החובות של כל אחד מהמגזרים נהוג לבחון ביחס לתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). הסיבה לדרך המדידה הזאת היא הנחה שהתוצר, כלומר סך כל מה שהמשק מייצר, הוא המקור שמתוכו אמור החוב להיות מוחזר.

כדי להסביר את ההיגיון בכך ניקח שני בני אדם, ראובן ושמעון. ראובן חייב לבנק חמישה מיליון שקלים, ואילו שמעון חייב לבנק עשירית מכך, חצי מיליון שקלים. למרות זאת, הבנק מודאג מחובו של שמעון הרבה יותר מאשר מזה של ראובן. זאת משום שהנכס היחיד של שמעון הוא מכונית משומשת בשווי של 25 אלף שקלים, לעומת ראובן אשר מחזיק בנכסים בשווי 10 מיליון שקלים.

לאור זאת מעניין יהיה לדעת כי החוב של המגזר העסקי התכווץ בשמונה השנים האחרונות, מאז פרוץ משבר הסאב-פריים בארצות הברית, ביותר מ‑25 אחוזים. ערב פרוץ משבר הסאב-פריים עמד גובה החוב של המגזר העסקי על 102 אחוזי תוצר, וכיום הוא עומד על 74.4 אחוזים. חלק ניכר מהסיבה לירידה בחוב אינה חיובית. הבנקים והגופים המוסדיים הפכו לחשדנים הרבה יותר מאז פרוץ המשבר, וגופים עסקיים מתקשים לקבל אשראי כבעבר. עם זאת, ההגנה על כספי העמיתים בגופים המוסדיים השתפרה מאוד בעקבות השינוי, וכיום לא כל מיזם עסקי יכול לעשות בכספנו כבתוך שלו.

במשקי הבית חלה מגמה הפוכה בדיוק, והחוב הכולל שעמד בתחילת 2007 ערב פרוץ המשבר על כ‑35 אחוזי תוצר מגיע כעת לכ‑40 אחוזי תוצר. הסיבה לעלייה במקרה הזה ברורה גם היא: הזינוק במחירי הדיור שהביא לזינוק בהיקף המשכנתאות. לאור זאת, לא מפתיע שעיקר העלייה בהיקף החוב הייתה עד לשנת 2011, בתקופה שבה הזינוק במחירי הדירות היה חד במיוחד. לאחר מכן, כאשר עליות המחירים התמתנו, נרשמה מגמה דומה בהיקף החוב לדיור שמהווה יותר משני שלישים מחובות משקי הבית בישראל.

נתון מעניין נוסף נוגע להצמדת ההלוואות לדיור. בשנת 2007 כ‑70 אחוזים מהמשכנתאות בישראל היו צמודות מדד, ופחות מ‑30 אחוזים היו בלתי צמודות (אחוזים בודדים היו ונשארו צמודי מט"ח). מאז שנת 2012 חלה צניחה בהיקף החוב הצמוד למדד, וכיום החוב הצמוד עומד על פחות מ‑50 אחוזים, רק מעט יותר מהחוב הבלתי צמוד. יותר יותר ישראלים מעדיפים לשלם ריבית גבוהה קצת יותר, אבל לנצל את האינפלציה הנמוכה כיום על מנת לבטח את עצמם מזינוק באינפלציה בעתיד.