הכוח לשמוח

על בר מצווה שמחה במשפחה מיוחדת, עם נער בר מצווה מנישואין קודמים וילד נוסף עם צרכים מיוחדים.

ריעות לוי , י"ז בסיון תשע"ה

שמחה של מצווה
שמחה של מצווה
צילום: ריעות לוי

יום בר המצווה הגיע. השבוע חל גם יום הנישואין שלנו. החלטתי לקחת יום חופש מהעבודה ולפנק את עצמי. הרגשתי כמו ביום חתונתי. ציפורניים איפור, תסרוקת...

מתקרבת השעה ללכת לאולם. איתן מיכאל ישן. כולם נרגשים, עורכים את הסידורים האחרונים, פה לתקן סיכה, שם ליישר קפל בחולצה, לחשוב על עוד משהו שצריך לקחת אתנו לאולם.

אני מעבירה את איתן מיכאל לעגלתו, והוא ישן...

כזה נסיך. לבוש בגדים חדשים, נקיים, מכופתרים. כיפה לבנה, סנדלים חדשות. אבל ישן... מעלים אותו במעלון לרכב. מתיישבים כולם, חגיגיים, שמחים, קצת מתוחים לקראת הבאות.

מגיעים לאולם, כבר יש כמה אורחים שמחכים לנו. קצת מסורבל להתחיל אירוע עם ילד נכה ישן ועם תינוקת בת חמישה חודשים ועוד ילדה בת חמש מאושרת, תוססת חייבת להראות לכולם את התסרוקת היפה ואיך השמלה מסתובבת, וחתן בר מצווה אחד מתוח ולחוץ, שהוריו מחכים שהלחץ יירד והוא ישמח ויהנה מהערב.

אבל אין ברירה ואנחנו גם רוצים, לחייך לכולם, להוריד את הילדים ולהיכנס לאולם.

מתחילים להצטלם. איתן מיכאל פוקח עיניים, איזו הקלה, כל כך רצינו שהוא יחווה איתנו את הערב המיוחד הזה.

הצלם מעמיד אותנו ליד הקיר, מזיז את העגלה של איתן מיכאל ורוצה להתחיל לצלם. הוא לא חשב שהילד בעגלה המיוחדת הוא גם שלנו.

קרבנו אותו אלינו והצטלמנו כל המשפחה יחד. איזו משפחה מיוחדת. ילד בן 13, שאף אחד אינו מרגיש שאינו בנו הביולוגי של בעלי. אחריו ילדה בת חמש, ילד בעל צרכים מיוחדים בן ארבע ותינוקת מתוקה. האם כך חלמתי לראות את משפחתי? לא ממש, אבל אני כל כך שמחה בה עם כל המורכבות שיש לנו.

השולחנות ערוכים, אנחנו מפזרים עליהם את דרשת בר המצווה ומגנטים מקסימים בעיצוב מושקע שקיבלתי במתנה מאישה טובה שקוראת בקביעות את הטורים שלי ורצתה להרגיש חלק מהשמחה שלנו, אז היא עיצבה לנו מגנטים כמזכרת מהאירוע. כאן המקום לומר לה שוב תודה רבה על החשיבה והביצוע, יצא מהמם.

הקב"ה דואג שנקבל את המתנות שלנו בפערים גדולים כדי שנדע להעריך כל אחד ואחת, נדע לשמוח איתם, לומר תודה על האוצרות שלנו.

אורחים מגיעים, נשיקות, חיבוקים, מחמאות על המראה שלנו, התרגשות שהגענו לזמן הזה. חלקם נגשים לאיתן מיכאל מדברים אליו כאל ילד רגיל. והוא מחכה, מחכה שייגשו אליו, מרגיש אותנו ואת האווירה. מתרגש איתנו, מתחיל לחייך, הוא מאושר.

סבא שלו "תופס עליו בעלות", מטפל בו לאורך כל הערב, גיסתי מאכילה אותו, ואני ניגשת אליו מידי פעם לקבל חיוך של אושר.

סוגים רבים של אנשים באו לשמוח בשמחתנו. ב"ה הצלחנו במהלך שבע שנות נישואינו להכיר מעגלים רבים של אנשים. מאנשי ההתנחלויות, דרך אנשי צבא, רמלאים, תל אביבים, אנשי עמל וחובשי בית המדרש.

מידי פעם אני מרגישה איזו צביטה בלב כאשר אני רואה את איתן מיכאל שוכב בזרועותיו של סבו, ואיני רואה את פניו או את מבטו.

כל כך כואב לי שהוא מבין, מרגיש אך גופו אינו נענה לו. גופו רפוי, שמוט, ידיו ורגליו איבדו ממשקלם, הסנדלים נעולות על רגליו דוממות, אינן ממלאות את תפקידן, הן רק כקישוט על רגליו. והחולצה במידה הקטנה לילד בגילו.

בסוף הדרשה מבקש בני בכורי מריבונו של עולם שישלח רפואה שלימה לאחיו המתוק איתן מיכאל בן ריעות.

זה הזמן שלו לבקש בקשות, ביום שמחתו, ביום הולדתו, ביום בו הוא מקבל עול תורה ומצוות. ביום בו הוא קרוב לבורא העולם, אי אפשר לשכוח את הילד המתוק הזה שכל כך זקוק לרחמי שמים.

ריקודים, השמחה מרקיעה שחקים.

בעלי רוקד, מאושר, מרוגש. איזו זכות יש לי שזהו בעלי. שעל אף שבני אינו בנו, לא חשים בכך. כולם שמחים, התרוממות רוח.

אני מביאה להם את איתן מיכאל, שיחוש את השמחה, שירקוד איתם. הוא כל כך אוהב מוזיקה. השירים חודרים לליבו ומשמחים אותו.

מרימים את חתן בר המצווה על הכתפיים. החיוך לא מש משפתיו. אשרי שזכיתי לילד שטוב לו, למרות כל הקשיים שאנו עוברים יחד. כשהוא מאושר, אני רגועה.

הוא בא אלי ואומר לי: "אמא, את רואה? אני זורם"

ובסוף הערב הוא עוד יאמר לי: "היה שווה כל רגע".

ואני חושבת לעצמי שב"ה שיש לנו כח לשמוח, להרים כזה אירוע גדול, מרגש, מושקע בעוד איתן מיכאל במצבו. איננו נותנים לכאב ולייאוש להשתלט עלינו, להיפך, מחפשים איך לשמוח, איך להיות "רגילים" ולא שונים. דווקא בגלל הקושי אותו אנו חווים, כל אירוע אצלנו מרגש, מעלה מחשבות ואנחנו חושבים איך לשמח יותר ויותר את הילד.

אוכלים מנה שנייה, גם איתן מיכאל אוכל. גיסתי מאכילה אותו. מבאס שהוא אינו יכול לאכול מהלחם הטרי והחם המוגש לשולחן, לפני התאונה הוא כבר אכל סטיקים...

אבל שוב אני חייבת לגרש את המחשבות הקשות לטובת השמחה המורגשת באולם.

מקרינים מצגת עם ברכות ליוחאי. באחת השקופיות רואים את שילת מברכת את יוחאי, אח שלה הבכור. היא לא שוכחת להגיד שהברכה היא ממנה, מאיתן מיכאל ומהלל חנה. איזו מתוקה, איך היא קשורה אליו, והוא אליה.

האורחים מתחילים ללכת. מאחלים לנו שנזכה רק לשמחות, שנזכה לראות את איתני בריא, שהשמחה הבאה שלנו תהיה סעודה הודיה לבורא העולם על שיקומו של איתן מיכאל.

שקט, האורחים הלכו, נשארנו רק עם כמה חברים טובים. עכשיו איתן מיכאל נרדם. הוא היה ער לאורך כל האירוע, היה חלק מאתנו.

אילו פני מלאך יש לו, פנים טהורות, יפות.

הבגדים שלו נשארו נקיים, אין מי שילכלך אותם, החולצה נשארה לבנה. הלוואי והיתה עכשיו מלאה בכתמים, יש מכונת כביסה שתנקה.

הוא ישן בעגלתו, מותש, גאה שהצליח להיות ער במהלך האירוע ולשמח אותנו בחיוכים שלו. ואנו כל כך אוהבים אותו. עוטפים בשמיכה, מטים את העגלה כדי שיהיה לו נוח יותר, נותנים נשיקת לילה טוב, מעלים אותו שוב לרכב ונוסעים הביתה.

השעה מאוד מאוחרת, בטח איתן מיכאל יקום בבוקר מוקדם כהרגלו, עם אנרגיות חדשות. זכינו לשמחה גדולה במשפחה, הלוואי והשמחה עוררה משהו במוחו והוא יחזור אלינו במהרה.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.