בשבע מהדורה דיגיטלית

לחזור לאחדות ההיא

שנה אחרי רגעי ההתעלות שאחרי חטיפת הנערים, נתגייס כולנו כדי להמשיך את גילוי האהבה והאחדות גם בשגרה. דעה.

אבי רט , י"ז בסיון תשע"ה | עודכן: 07:36

אבי רט
אבי רט
פלאש 90

הרגעים ההם בכיכר לפני שנה היו רגעים קסומים של אחדות.

לכמה דקות, קצרות מדי, אפשר היה ממש לחוש את המילים "כאיש אחד בלב אחד". האמהות עמדו חבוקות על הבמה. האבות אחזו ידיים. התקווה עדיין פיעמה בלבבות. התפילות עדיין נישאו על שפתיים.

זכו הנערים להיצרב בתודעתה של האומה. משהו בחיוך, בעיניים ובתום הנעורים שלהם שבה את לב כולם. היו אלו רגעי שיא לח"י ימים שקילפו מאיתנו הרבה קליפות של ציניות והסירו הרבה אבק של אטימות. בח"י הימים הללו מחיצות מדומות של יומיום הוסרו. נתגלו כוחות אדירים ואמיתיים של שותפות גורל וייעוד. בימים הללו צפו ועלו אל מעל פני השטח אנרגיות של חסד ואמת, של עין טובה ולב אוהב.

לצערנו, צרות חדשות משכחות ישנות, ומחלוקות חדשות משכחות אחדות ישנה. מבצע 'צוק איתן' על חלליו ועל כל הפוליטיקות שצצו בעקבותיו, חודשי הבחירות שהציפו רוע ומחלוקת, פילוג וניכור, כל אלו שוב כיסו באבק ובבוץ את רגעי ההוד וההדר הנדירים הללו בכיכר, ובח"י הימים שקדמו לכיכר.

בהרהור של שנה אחרי, אני חושב לעצמי שאולי האירוע הזה בא להציב לכולנו מראה, ויותר מכך - רף גבוה, שניצב מולנו תדיר כאומר: ראו עד היכן אתם מסוגלים להתעלות ולהגיע.

השאלה שמטרידה רבים מאז היא לא האם העם מסוגל להגיע לרף גבוה שכזה. את זה כבר הוכחנו. השאלה היא לא מי יעלה בהר ה', אלא גם מי יקום במקום קודשו. איך להצליח ולשמר את המצב ואת המקום ואת הרף שאליו הגענו, ולהמשיך אותו בדרך קבע גם בחיי היומיום, גם בשגרת החיים. לא רק בנסיבות של אבל ושכול, אלא גם בימי שמחה ושלום.

הנערים הללו בחיוכם שיישאר חרות בתוכנו לנצח תובעים מאיתנו את החיים. הם תובעים את תביעת ההמשך והעשייה, את תביעת האחדות ושותפות הגורל והייעוד.

בשנה האחרונה רבו אירועי ההנצחה והפרויקטים לזכר הנערים. גם אנו בפרויקט התלמוד הישראלי מבקשים לתרום את חלקנו לזיכרון ולערבות ההדדית. באתר המיוחד שבנינו (גגלו "תלמוד ישראלי לזכרם של שלושת הנערים") ניתן לבחור מסכת ללימוד לזכר הנערים והיא תישלח אל הלומד מיידית.

החוויה הרוחנית והחינוכית הזאת של לימוד משותף, יש בה כדי להחזיר ולהטעים אותנו ולו במעט בכוחה של האחדות והערבות ההדדית שהתגלתה במלוא עוצמתה בכיכר.

זו הדרך שבה העם היהודי זוכר, מתחבר, ממשיך ומתאחד.