אמא לא משוגעת
אמא לא משוגעתצילום: מתוך פרסומת לסרט

מיד כשיצא הפרסום הראשון על הקרנת הסרט מאת הרב מרדכי ורדי בקרית-ארבע, הסתקרנתי.

עולמם של חולי הנפש אפוף הסתרה ומיסתורין, הנה נתנה לי הזדמנות להפגש עם עולם זה. רציתי לפגוש, לשמוע, להחכים הלכה למעשה, במה ניתן לסייע לסובלים ממצוקות נפשיות.

קבלתה של גיבורת הסרט – אמירה רענן - ע"י קהילת ראש צורים היא אצילית ויש לכולנו מה ללמוד מכך. ב"ה, וכפי שאמר לאחר הסרט הבמאי, שהוא גם רב קהילת ראש צורים, הקהילות הדתיות בכלל מהוות מודל חיובי של תמיכה בפרט, חסד ללא תנאים ואהבת הבריות.

בדקות הסרט הראשונות אנו פוגשים את חיי משפחת רענן בנוף היישוב המקסים, מדורת ל"ג בעומר, ילד שיוצא לקראת אמו מן הגן בצהריים, ועוד סצנות מקסימות מהווי החיים הפסטורלי בקיבוץ הדתי. רק מבט תקריב על פניה של אמירה מסגיר. אמירה כל הזמן עצובה.

הסרט מתקדם. אמירה חושפת את הסוד. היא אובחנה בגיל צעיר כחולת נפש. מאז היא מכירה בעצמה ככזו, וכעת היא מצפה להכרתה של החברה ב"כסא הגלגלים הווירטואלי" שלה. שיבינו אותה, יכילו אותה, על כל התמיכה המתבקשת לה ולמשפחתה.

זעזוע עובר בקהל. כל כך נורא להיות חולה נפש? תלוי תמידית בחסדי הבריות וללא מזור? וזה יכול ליפול כך על כל אחד, אשר לפתע פתאום הכימיקלים במוח שלו החליטו לעבוד בצורה קצת אחרת?? אנו נכנסים עם אמירה לחדר השינה שלה. שקט. המנגינה ברקע מבעיתה ורוח מבחוץ גורמת לווילון להתפתל באורח לא עקבי.

הבמאי משתדל להעביר לנו את תחושת המצוקה של חולת הנפש, ומצליח. בנוסף לאפקטים הקולנועיים, ישנה הסברה ישירה בסרט לגבי אופן החוויה של אמירה את הרגשות. בעלה, מיכאל, מתאר זאת כמו לחיות ליד מגבר-רגשות. למחשבה: האם "חולה נפש" יודע איך מתפרשות רגשות במוחו של אדם "בריא"? - - -

האם מחלת נפש היא תורשתית? לא, מרגיעה אמירה ראשית כל את בתה. שאלה נוספת , שלא נשאלה, אך אמירה עונה לקהל: "גם לא הבאנו את זה על עצמינו". "איך אפשר לעזור לך?" - "אי אפשר" היא עונה נחרצות. "אז לפחות נאחל לך רפואה שלמה ונזכיר את שמך בתפילה! " - "עזבו, אין צורך," היא מבטלת בידיה, "לא מחלימים מזה"...

עם כל הרחמים הכנים שאני רוחשת לאמירה, הסרט מתפתח ואט-אט מתבהרת התמונה. אמירה נפגשת עם רב מארגון "צהר". היא נשאלת על ידו, לו הייתה גלולת פלא שהייתה מרפאה את המחלה שלה, האם הייתה לוקחת אותה, ואמירה עונה –"לא."

מכירים את המשפט "אין לא יכול, יש לא רוצה?" עכשיו יהיו קוראים שיכעסו. איזה חוסר רגישות! מה היא חושבת? שחולי נפש אשמים במצבם? שטוב להם בו? חלילה וחס אינני אומרת זאת!!! אין זה מתפקידי לשפוט אדם סובל, וגם לא אוכל לשפוט, מכיוון ש א י ן ב י כ ו ל ת י לדעת את כל מה שעבר עליה, מיום שעמדה על דעתה ועד היום שיצאה ממנה... אבל עם כל הרחמים ולימוד הזכות. להנציח את החידלון, את הבחירה בבריחה - ומזה לעשות סרט?! כן, אני מבקרת את יוצרי הסרט על המסר המעוות שבו.

אני קוראת אליכם, כל מי שצפה, פקחו עיניים! חשבו בעצמכם: מהי גבורה? מיהן דמויות המופת שלנו, אם לא אנשים שקיימו מלחמה! ומלחמה נפשית, על אחת כמה וכמה! ישנם גיבורי-נפש רבים בינינו, שלא נוכל לשער מבחוץ אלו קרבות מתחוללים בתוכם. יש גם את אלו שמנסים ונופלים שוב ושוב, הם נפלאים בעיניי במיוחד! אך האם הם יתפארו ברגעי החולשה דווקא? ומי שכלל אינו ר ו צ ה לנצח, הוא ייקרא גיבור?

לאמירה תשובה מנומקת מדוע לא ליטול את גלולת הפלא. מחלתה בעצם איננה כל כך שלילית. גם דברים טובים יוצאים ממנה, לדוגמא, היכולת להרצות בהתלהבות מול קהל גדול שיעור של שעה וחצי עם חידושים בתלמוד.

שפטו בעצמכם: האם הוגן יהיה לומר, שכשם שההתפרצויות השליליות הקשורות במחלה אינן תחת אחריות החולה, אלא תחת אחריות הכימיקלים במוח, כך גם הכישרונות הברוכים בהם ניחנו אותם חולי נפש רבים, הם בסך-הכל תוצאה כימית של תהליך אוטומטי שהתרחש במוחם? - - -

כעת ניגע בתסמין מרכזי המופיע אצל אמירה. הדכדוך וחוסר הרצון לחיים מצוייר באופן אבסורדי ע"י העריכה, בהנגדה לילד המתוק שמנמנם לצידה. גם התמונה הכללית של חייה נראית בסדר גמור, לא אסון טראומתי ברקע או התמודדות מתמשכת עם אחד הקרובים, חלילה. לא דובים ולא נמרים. "תחושת ריק קיומי" היא לא רק מנת חלקם של מאובחני הפרעות נפשיות שונות.

התופעה הקשה הגובה חללים רבים, פושה יותר ויותר בקרב כלל המין האנושי בדור האינסטנט, בפרט במדינות אשר בהן שרותי בריאות מתקדמים, שפע של מזון, ביגוד, השכלה... וכמעט הכל ניתן להשיג בלחיצת כפתור. היש למישהו עצה איך לרפא את "תחושת הריק הקיומית" הזו? - - -

אך משום מה יוצרי הסרט מתעקשים להפוך את היוצרות. מה שיותר הכרה בחולשות וויתור לעצמי, מה שיותר להתמך, או כפי שהוגדרה השקפה זו בשנינות "תורת הקבלה"... אני לא באה בתלונה אישית כלפי מי שזקוק לחסדי הבריות. אדרבה. מי שצריך לקבל אך ממית את עצמו מכיוון שלא נאה לו ליטול מן הציבור "מתחייב בנפשו" (רמב"ם הלכות מתנות עניים).

על העני לקבל את מה שיעזור לו – ממון, סיוע גופני, תמיכה נפשית. אכן, תמיכה נפשית איננה מותרות. אבל צריך לזכור שהקבלה במובנה הבריא היא זמנית וחלקית ובוודאי שאיננה אידיאל. מבחינת הנותן – הנתינה השלמה והבריאה היא כזו שאינה יוצרת תלות, שמסייעת למקבל לחזור ולעמוד בכוחות עצמו. החיבוק בו עוטף מיכאל את אמירה, לדעתי, איננו נתינה מן הסוג הזה.

לסיום, כמה מילים על "תורה" ועל "נפש". בשיח עם הקהל הבהיר הרב ורדי שבעניין ההפקה הוא מדבר כמפיק ולא כרב. הרעיון לסרט וכל התהליך היה מלווה, כדבריו, בעצתו של הפסיכיאטר המטפל. האם אין לתורת ישראל מה לומר בנידון? מדוע אישה הסובלת ממצוקה נפשית, צריכה ברגע של שפיות להוציא מהפסיכיאטר גלוי הראש "אישור" לרבנים עבור "הקלות" בקיום מצוות? עולם הפוך.

הוכרז קבל עם שאין ספרות הלכתית מספיקה בנושא של מצוקות נפשיות. האומנם? עד להתפשטות הפסיכולוגיה המודרנית בכמאה השנים האחרונות, ידע בתמימות היהודי המאמין, שעם כל בעיה הולכים לרב... מדוע כיום בני תורה רבים מבססים את השקפותיהם לגבי נפש האדם וריפויה מהפסיכולוגיה, הלא היא בעברית "תורת הנפש", "ת ו ר ה בגויים?! – אל תאמין!" מה חסר בתורתנו הקדושה? "הפוך בה והפוך בה דכולה בה".

כיצד נוכל להתרפאות מ"תורה" אשר לפיה אמונה בא-ל היא חוויה סובייקטיבית במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע התנהגות אינפנטילית ונוירוטית (ע"פ פרויד)? אמנם הבדלי אופי ומצבי-רוח בהתאם להמצאותם או חסרונם של חמרים שונים במוח מוכחת, אך על-פי אמונתנו לכל אדם בחירה חפשית בכל מקום בו הוא נמצא, אם להכנע לחולשותיו האנושיות או לנסות ולהתמודד.

הרמב"ם מתייחס לכך בהלכות תשובה "עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע' (דברים ל' ט"ו)", הרחבה לנושא ניתן למצוא ב"קונטרס הבחירה" לרב אליהו דסלר.

מובטח שמי שיבחר בטוב יקבל סיוע משמים ושכר, לפי מאמציו!

כסביבה, בבואנו לסייע לאדם חלש נפשית, לא ננגיש את כל העולם ל"כסא הגלגלים" שלו, אלא נעזור לו להשיב את האמון בעצמו וביכולת הבחירה שקיבל מה'. תוך תמיכה בו ובמשפחתו, נעודד אותו למצוא בתוכו את תעצומות הנפש כדי לקום ולקחת אחריות על חייו! קודם לכך עלינו כחברה להתנער מדעות קדומות, שכביכול אותם "חולים" אינם כשאר האדם, כפי שמנסים לשכנע אותנו... וגם נאמין בבורא הכל יכול, מחיה מתים, סומך נופלים ורופא חולים.

הכותבת היא תושבת קרית ארבע, נשואה ואם לחמישה