מפגש לוחמים - "אף אחד לא דיבר על כיבוש"

48 שנים לאחר מלחמת ששת הימים, התקבצו חברי שבט 'מגשימים' של בני עקיבא לשבת לוחמים ברמת הגולן. פנחס ולרשטיין מספר.

ישי קרוב , כ"ד בסיון תשע"ה

פנחס ולרשטיין
פנחס ולרשטיין
פלאש 90

פנחס ולרשטיין

48 שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים ובשבת האחרונה נפגשו חברי שבט 'מגשימים' של בני עקיבא בישוב חיספין שבגולן, לשבת של היסטוריה וחוויות.

בראיון לערוץ 7 סיפר ראש מועצת בנימין לשעבר, פנחס ולרשטיין, על "פגישה מרגשת" וציין כי מדובר בקבוצה שיצאה להגשמה בקיבוץ בארות יצחק ובינואר 67' החלה טירונות שהסתיימה באפריל 67', סמוך מאוד למלחמה.

"עלינו לטקס יום העצמאות ולצעדת צה"ל בירושלים", סיפר ולרשטיין, "לאחר מכן הוכרזה כוננות, אז עלינו לתל דן ותפסנו כוננות מול רמת הגולן".

על המפגש סיפר ולרשטיין כי לאחר כמעט יובל שנים היה קשה לזהות חלקם מהמשתתפים, אך הסיפורים והזיכרונות היו מרתקים, "אותי ריתק לשמוע מה הם זוכרים לאחר שנפצעתי. אני הייתי הפצוע הקשה הראשון במחלקה שלנו והם היו צריכים להתמודד כטירונים עם חבר פצוע ולקחת אותו באלונקה תחת אש. הם לא ידעו כיצד לתפקד אך הם עשו זאת במסירות וזו מסירות ואהבה מרתקת".

במהלך המפגש עלתה החבורה למקום ממנו צפו לעבר אזור הלחימה, "כל אחד סיפר את הסיפור מנקודת מבטו", ציין ולרשטיין והדגיש כי לא נשמעו קולות של "כיבוש" וקולות הדומים לכך, "אמנם לא כולם אנשים דתיים אך רובם אנשים אמוניים ומסורתיים".

ולרשטיין שסיכם בקצרה את המפגש בדף הפייסבוק שלו, סיים בסיפור הצרוב בזיכרונו מרגעי הפציעה, "יתכן שאני מדמיין אבל כך אני זוכר שבמהלך ביקור רופא ואני בדמדומים אני שומע אותו שואל את האחות למצבי האישי וכשהיא אומרת לו שאני רווק, הוא אומר לה , 'מזל' לפחות לא משאיר אלמנה וילדים. ואני בתוך תוכי כעסתי אליו מאד אני שעדיין לא זכיתי לבנות משפחה ולהשאיר דור אחרי, צריך לסיים את חיי במצב הזה? אשרי שזכיתי".

לשאלה מדוע בחר לסיים את הפוסט דווקא בסיפור זה, השיב ולרשטיין כי "ממרומי הגיל אתה יכול להגיד שהרופא צדק לאחר שהעריך שאני הולך למות". לסבר את האוזן, ולרשטיין סיפר כי למרות פציעתו הקשה הוא לא פונה לבית החולים מאחר והיו בטוחים שהוא לא ישרוד, "רק לאחר שלושה ימים שהצלחתי להישאר בחיים הביאו מסוק והטיסו אותי לרמב"ם".

"הרופא רצה 'למזער נזקים' אך אני כבחור דתי שחלם שבבוא העת יקים ויבנה משפחה, שומע בעקיפין שחיי מסתיימים. הרגשת הייעוד היתה לבנות בית בישראל ואני באמת רוצה להודות לה' שגם זכיתי לבנות משפחה וגם לשרת ציבור נפלא.

"זכיתי לייצג ציבור נפלא ולהיות שליח ציבור - מהקמת הישוב עופרה, דרך מועצת בנימין, מועצת יש"ע והיום בנגב ובגליל. לעבור את האינתיפאדות ולגדול למרות הכל ואף על פי כן - זה הציבור ולא אני, אך להיות שליח שלו זו זכות שמעטים זכו לה".