האיש בקצה המנהרה
אהרן רזאל
קפיצת דרך מדהימה, זו התחושה שעולה כשאני מנסה להשוות בין אהרן רזאל שלפני עשור ובין רזאל מודל תשע"ה.
בזמנו ראיתי בו אמן מגזרי מאוד עם סאונד והפקה טעוני שיפור, שאמנם היה חלוצי, אבל היה בו גם משהו לא מספיק אפוי, לא מספיק מהודק. היו כמובן שירים קסומים כמו "חגיגה", "מנחה", "מים רבים" ו"הסנה בוער", אבל היה ברור שיש לאן לשאוף.
מאז האלבום שחשף אותו לקהל הרחב, 'מה עשית היום', ניכר שרזאל התבשל באופן משמעותי ביותר. ההפקות נשמעו מקצועיות יותר, התכנים הפכו אוניברסליים יותר, ולאט לאט הוא הפך מהזמר עם השרוואלים והרגאיי למקצוען אמיתי, בעל גלריה מדהימה של שירים נפלאים ועם מעמד של אחד האמנים האהובים והמוכשרים ביותר בתחום. המעניין הוא שלמרות מקצה השיפורים והמקצוענות, רזאל לא איבד ולו טיפה מהנשמה. הוא לא הפך לטכנוקרט שמסתתר מאחורי חומות גבוהות של ניהול אישי ויחסי ציבור, אלא המשיך לשמור על קשר ישיר עם הקהל, לשדר משהו מאוד פתוח ובגובה העיניים, ובעיקר המשיך לכתוב שירים נפלאים. אפילו יותר נפלאים מקודמיהם.
'האיש בקצה המנהרה', אלבומו החדש, הושק כפרויקט הדסטארט מוצלח במיוחד. גיוס ההמונים הנגיש עוד יותר את רזאל לקהל, ועכשיו מסתבר שכל מה שהובטח בפרויקט הולך ומתממש לנגד עינינו. בשורה התחתונה, מדובר באחד האלבומים הטובים של רזאל, שגם מבטא רוך מוזיקלי הולך וגובר. יש כאן פחות שירים מקפיצים ויותר נשמה ענוגה ועילאית. ולא חסרות דוגמאות: "ימי צפת" הוא שיר מתוק וקסום במיוחד, "שיחת לילה עם ר' שלמה" הוא מין מונולוג עם או אל ר' שלמה קרליבך, "מחי ומסי" הוא דואט מצוין נוסף עם יונתן רזאל, ו"נחמו עמי" הוא בלדה ענוגה ויפהפייה. נראה שהשירים כאן נבחרו ונכתבו והופקו בקפידה, וההתרשמות מגיעה אפילו עד לעטיפת האלבום המרשימה והמושקעת.
ההתחברות לאלבום המופלא הזה מותירה אצלי שש מילים ברורות: אהרן רזאל עושה את זה נכון. פשוט כך. נכון לעכשיו, זהו אלבום השנה שלי במוזיקה היהודית. יש לו מתחרים לא קלים, אבל כמו שהבנתם, רזאל עושה את זה פשוט נכון.