בשבע מהדורה דיגיטלית

רופא מחובר

לרופא שמתמודד עם פציינט שנעזר בחוכמת ההמונים יש עדיין כמה כלי עבודה עדיפים.

ד"ר חנה קטן , ז' בתמוז תשע"ה

אפשר וצריך לפתח חוש שמיעה מקצועי לקולות שהם מעבר למילים
אפשר וצריך לפתח חוש שמיעה מקצועי לקולות שהם מעבר למילים
איור: עדי דוד

כנס ירושלים של 'בשבע'. מול אולם גדוש מתפתח שיח סביב פולמוס החינוך הדתי-לאומי - לאן פניו מועדות.

שר החינוך פותח באני מאמין שלו, ומציג את התמורות שעברה מערכת החינוך מאז היותו ילד.

כל סביבת הכיתה השתנתה, הוא מספר. כשאין בידי המורה כל יכולת למתוח את סקרנותם של התלמידים עם חידון מפולפל, כאשר לכל תלמיד פרושה כמות ידע אסטרונומית בכף היד, המחנך המודרני ניצב מאותגר הרבה יותר מאי-פעם מול הכיתה.

בעקבות נפלאות המרשתת אין לו הגמוניה כבעבר על הידע, כך שארגז הכלים הנדרש לעבודתו החינוכית השתנה ללא הכר. הוא צריך להיות יצירתי יותר, מקורי יותר, ולעשות סינתזה בין הידע הנרכש על ידי התלמיד ובין פעימות לבו ונפשו. כי אם לא תהיה בעולם הרגש של התלמיד תהודה משמעותית המתאימה לידע שהוא צובר - הילד לא יתחבר, המילה האהובה ביותר על הדור הצעיר, דורו של משיח. ובלי חיבור לא תיווצר פלטפורמה להעברת מסרים חינוכיים והפנמתם.

בדיוק כך מרגיש גם הרופא המודרני, שמוצא כי במציאות הדיגיטלית המתקדמת היום הוא אינו עוד בעל הבית על המידע וגם לא על הטיפול המוצע. הפציינט מגיע עם מידע מקדים, ולעתים גם אחרי שבירר מהו הטיפול המקובל במקרה שלו עוד לפני שפנה לרופא. אכן, התמורות הטכנולוגיות הובילו לכך שבמקום להיות צינור להעברת ידע בנושא המחלה והבירור הנדרש עבורה והטיפול המומלץ, הרופא המודרני נוטה יותר לסנן את ידיעותיו של החולה, ולברור את הידע האמין מתוך הדיס-אינפורמציות הרבות שהפציינט אסף במסע בין שבילי הרשת. חוכמת ההמונים המצויה, לטוב ולרע, ברשת, הופכת למשמעותית יותר ויותר, כשמתברר שהתובנה הקולקטיבית שמתקבלת מתשובות שמוצגות להמון נראית כעולה לעתים על תבונתו של הרופא המומחה.

אולם האמת היא שזה דווקא הגיוני מאוד בעיניי. ולמה? הרופא מנסה לחלוש על הידע המצטבר בקצב מסחרר ובכמות שעולה בטור הנדסי מדי יום, בקשת רחבה של מחלות שאליהן הוא נדרש. זוהי משימה קשה, לפעמים בלתי אפשרית. לעומתו, הפציינט נוטה להתעניין באופן טבעי רק במחלה הספציפית שלו, ומתעמק בה עד כלות, כי הוא מחפש מרפא למחלתו. כך נוצרו עם הזמן קהילות וירטואליות של חולים במחלות שונות, ובהן מתבצעות התייעצויות פנים-קבוצתיות שמציגות רמת ידע קליני גבוהה במיוחד. במחקר גדול שפורסם בעיתון יוקרתי נמצא שחוכמת ההמונים בנושא תרופות למחלת ניוון שרירים נמצאה מדויקת יותר מאשר המלצותיו של הצוות הרפואי. ואכן, במחקר אחר שבוצע נמצא שכרבע מהמטופלים שינו את הטיפול שנקבע להם על ידי הרופא לאחר שגלשו ברשת.

הפורומים הללו מעבירים מידע וטיפים לגבי מחלות ללא פיקוחה של מערכת הבריאות, וזה מאפשר שיתוף בניסיון, עזרה ותמיכה. אך הבעיה העיקרית היא שלעתים מופצות בשיטה זו גם המלצות שגויות על תרופות וטיפולים שעלולים להזיק לחולים, לגרום לחוסר הבנה, ובעיקר, לפי ניסיוני הדל, לחרדות מיותרות.

מעבר לרפואה

אז מה נשאר לנו כרופאים? אפשר וצריך לפתח חוש שמיעה מקצועי - לקולות שהם מעבר למילים. אם נאזין לקולות נוכל ללמוד הרבה על המטופל. הרי ידוע שתשעים אחוזים מהאבחנה נעשית בזמן הזהב של חמש הדקות הראשונות, בהן הרופא מתרשם מדבריו של הפציינט ומאזין לאנמנזה (ההיסטוריה הרפואית של החולה). הרי לרוב אנו פוגשים אנשים שזה לא הרגע הטוב ביותר שלהם. הם סובלים, ולכן חשוב לפתח את חוש השמיעה של מה שמעבר למילים, ולהקשיב לקולות השונים, לטקסט ובעיקר לסאבטקסט.

כלי עבודה חיוני נוסף הוא העיניים. לעתים, רק מההתבוננות בצורת הישיבה של המטופלת בחדר ההמתנה, או מהמבט שלה כשהיא מתיישבת מולי, או משפת הגוף המשודרת בזמן השיחה, כולל שטף הדיבור, הטון, הסגנון, האינטונציות, ניתן לחוש את המתרחש בתוכה, הרבה מעבר למוחשי ולפרגמטי. האם היא נינוחה, שמא יושבת עם חצי גוף על הכיסא? מדברת בשצף ולא מאזינה לתשובות שלי, או נינוחה, קשובה, מצפה לישועה. עולם ומלואו מתגלה לפנינו, אם למדנו להתבונן במה שמעבר.

לכן, ממרום שנותיי, היום אני רואה במפגש חשיבות גדולה לפיצוח אישיותה ונימי נפשה של הפציינטית, כדי לדעת איך לעזור לה. וזה חשוב הרבה יותר מאשר התמודדות עם אבחון וטיפול בבעיה שהיא מציגה. ואכן, המון תובנות מסתתרות בַּמעבר.

לשם כך, חיוני שהרופא יכניס לארגז הכלים ידע שרכש מהשתתפות פעילה בסדנאות במודעות, בדמיון מודרך, בשפת גוף, התמקדות, ועוד שיטות מעצימות לגוף ולנפש, כל אחד לפי טעמו, ובתנאי שיהיה עמו משהו מעבר. גם אני, כמו רבי עקיבא בזמנו, התחלתי ללמוד מודעות רק בשנים האחרונות, כאשר אני באמצע החיים, כדי להתחבר ולהתבונן. להסתכל פנימה, ולפגוש את הילדה שבתוכי. אני מודה שיש לי את הפניות, בעיקר הרגשית, לכך רק עתה. ואולי הפסדתי בכך שבצעירותי לא זכיתי להשתדרג במיומנויות אלו.

חיבור עם חיסור

אבל אני דווקא חושבת שטוב שלוקסוס זה נמנע ממני ומחברותי, בנות דור ה‑X, אז. כך שרצנו קדימה ברכבת החיים, עם סרבל של משימות על כתפינו: רכישת מקצוע, הקמת משפחה ברוכה והשקעה בלימוד התורה של הבעל. וכל זה במין אווירה הישרדותית, בלי לשאוף אוויר. וכך צלחנו בלי משים את הדרך הארוכה והגענו עד קו המרוץ עם ידיים מלאות. ייתכן שאם היינו חיות במודעות יתר, ושואלות על ימין ועל שמאל אם מתאים לנו או אם אנחנו מתחברות כעת או מה אומרת הילדה שבנו, ועוד פרדיגמות של דור ה‑Y, דור הגאולה, לא היינו מתקרבות לאמצע המירוץ, מרוב הססנות, לאות ודחיינות. לעתים, שומר פתאים ה'. ומוסיף דעת, מוסיף מכאוב.

אך יש משהו גדול, גדול מאוד שיש לדור הזה. שמעתי בשם הרב אבינר דברים מופלאים ומאירים. הוא, כדרכו, מרכיב משקפיים ורודים כשהוא מתבונן בחוכמתו על כל המתרחש בעם ישראל. ולדבריו, פשוט שדור שיש לו בכף היד היצע של כל התועבות הכתובות בתורה, יש בו את הכוחות המתאימים על מנת להתמודד ולצלוח את המשימה. הוא מסוגל לכך. ואנחנו לננסים דמינו...

לתגובות: drchana2@gmail.com