רציתי לנסוע הביתה

גם עשר שנים אחרי, ברור שלבית בגוש קטיף אין תחליף והלב תמיד יוביל לשם. געגועים הביתה.

שירה סטופל (פנסטרהיים) , י"ב בתמוז תשע"ה

נווה דקלים
נווה דקלים
צילום: מיכאל יעקבסון

דרך לימוד מיוחדת יש לה, לאדרת. וביטחון, ושקט. אף פעם לא הרימה את קולה. ואני גם לא הצרכתי אותה לבוא לידי רוגז. תלמידה טובה.

שותקות היינו בכבישים הרועשים, ורק הוראות הניווט שלה הפרו את קלות הדממה: "שמאלה... ימינה... שימי לב - כיכר, ימינה..." כמעט כמו שיר.

את הנלמד קלטתי מהר, כמו תמיד. אדרת כמעט לא התערבה לי בנהיגה. דרך לימוד מיוחדת יש לה.

אני פותחת את הדלת ומצטמררת פנימה. סוגרת אותה מהר, לפני שהכפור בחוץ יספיק להיכנס. אדרת מחייכת. מוזיקה קלאסית מהבילה חמימות על פניי.

"דייקת." היא מציינת.
אני פושטת מעילי, להקל תנועותיי, מקרבת את הכיסא בתנועה מכנית כמעט.
"לאן?"
"לאן שאת רוצה."
לרגע אחד אני נצבטת ומתבלבלת ומצטערת. אחרי רגע זה עובר.
"מז'תומרת?"
"לאן שאת רוצה. נהיגה חופשית."
אני יושבת דוממת. אפילו לא נותנת למנוע להתחמם.
דרך לימוד מיוחדת יש לה.
"לדרך," היא פוקדת בנחת.
"מה זה נהיגה חופשית?" אני מתעקשת. "ואם מתחשק לי לנסוע ל... אילת?"
"תיסעי." היא לא מתרגשת.
אני נוסעת.

גשם מתון מכה נקודותיו הטורדניות על החלונות. אני מפעילה וישרים. מיטיבה ראות. אני נוסעת. הגשם פסק. אני פותחת חלון. ריחות מפלסים דרכם אליי, רבים על תורם, מתערבבים...

"עמוק." אמרה לי אמא אז, מעמיקה טמינת ידי באדמה "תחפרי עמוק, שיהיה מספיק מקום לשתיל."
גם אז גשם ירד, והריח היכה, מטריף בחריפותו. מימיני ננגס בור באדמת החצר, חושף לעברי שיני זדון.
"נס," לוחשת אמא בין הטיפות, "שלא היינו בבית."
משמאלי הולכת ומתהווה גומה, אמא מחזיקה שתיל של דקל.
"זה כבר הפצמ"ר השלישי שנופל לנו בחצר..." אני נחנקת אליה.
"אז מה?" היא מחייכת אל פחדיי "בכל בור ניטע עץ, ובסוף תהיה לנו שדרה."

אני נוסעת. משאית להובלת ריהוט מאִטה את נהיגתי. כמעט נבלעת מאחוריה, אני בולעת רוקי ועוקפת.
"תיזהרי." ממתנת אדרת.

"המכולה מסתירה את הדקלים," אמרתי לאמא ביום ההוא, כשריבועי האלומיניום חסמו לנו את השמש והצחוק.
"היא לא מסתירה אותם לנו," אמא צוחקת אליי, "היא מסתירה אותם להם."

אני נוסעת.
גשם שוב מתחיל להצליף. אדרת סוגרת לי את האוויר בכפתור האוטומטי.

הילדים שיחקו בסלון ואני קראתי בחדר. אמא שתתה קפה במטבח.
בחוץ ירדה שמש והשקתה את הדקלים והדגלים, מהמטבח עולים פצפוצי טיגון וריח של חביתות, אמא קוראת לכולם לארוחת הערב. מסביב לשולחן שוקו וצחוק ומועקה.

אני נוסעת.

הם נכנסו בלי רשות, והדקלים שתקו. בהתחלה הם ביקשו, חייכו כמעט בהתנצלות, אבל מיד אחר כך הם אספו את החביתות ואת השוקו ואת המיטה בחדר שלי והכניסו לתוך ריבועי האלומיניום. הם אספו את הצחוק והנעורים והרגליים היחפות, והשאירו אחריהם טביעות בוץ מבחוץ.
הדקלים המשיכו לדמוע מול השמש.
כשגם אמא כמעט ונארזה בידיהם, התחלתי לצעוק.
צעקתי את הבורות והשתיקות, ואת החיים שלי שהגשם השקה והם מייבשים בידיים גסות.
"תיזהרי," אספה אותי אמא אליה, מביטה בי בעיני ים כחולות, "את פוצעת את עצמך."
החזרתי לה מבט חוף. חום, גרגירי, מתפזר.

"תיזהרי!" מתרה בי אדרת, מהירותי נוטעת פחד בעיניה השלוות.
אין לי ממה להיזהר יותר. כולי פצע.
פתאום היא צועקת, אדרת. נוראות. ותופסת בי בחזְקה. אוזקת אותי, עוצרת אותי.
אני פוקחת עיניים. מבוהלת.
איך זה ששכחתי להיזהר. כמעט התנגשתי במחסום. בכיסופים.
"השתגעת?" היא צועקת, ידיה אוזקות את ידיי "רצית להרוג את החייל?"
גרגירי החול שלי נזרים לרוח. בלי חוף. בלי ים.
"לא. רציתי לנסוע הביתה."