הכותל המערבי. ארכיון
הכותל המערבי. ארכיוןצילום: פלאש 90

הכל טוב! הבית האחרון בשכונת דמשק עילית אוכלס היום. באו"ם התקבלה החלטה שכל אדם בעולם חייב לעלות לירושלים פעם בחייו, ובבית המקדש, שנחנך לפני חודש, העבודה מתנהלת כסדרה.

בלשכת הגזית מכונסת הסנהדרין לדיון גורלי: האם לבטל סוף סוף את ארבעת הצומות לזכר החורבן. ההחלטה נראית פשוטה וברורה, על מה נשאר לצום? הכל טוב!

אז זהו, שלא. אם אזכה לראות את הימים האלו, אני מתכוון לבקש מהסנהדרין להמשיך לצום. אינני מזוכיסט, גם איני חושב שארבעה ימי צום בשנה יעזרו לי לדיאטה, וכן אני מכיר את הפסוקים בזכריה (פרקים ז-ח). אני יודע שבימי בית שני, כבר בתחילת הגאולה, הרבה לפני הגאולה השלמה, הוחלט להפסיק לצום. אך דווקא בגלל מה שקרה בבית שני, אני אתחנן בפני הסנהדרין שלא יבטלו את הצומות.

המשימה הקשה ביותר אינה להביא את הגאולה, אלא לשמר אותה. שלמה המלך בנה את המקדש הראשון והביא את עם ישראל לפסגת שאיפותיו, ומיד אח"כ התחיל ליפול. בבית שני הצליחו להביא את הגאולה, זכו לנס פך השמן, אבל מאה שנה אחר כך מבית חשמונאי יצא הורדוס. מי יודע, אולי אם בבית שני היו ממשיכים לצום, והיו זוכרים תמיד שחורבן שני יכול לקרות אולי הוא לא היה קורה?

לכן אנא מכם, ראשי הסנהדרין, גם בעת הטובה הזאת, השאירו לנו ארבעה ימים בשנה כדי לזכור שאת הטוב הזה אסור לנו להרוס. תנו לנו לזכור תמיד, שחטאים שלנו יכולים להרוס את הגאולה. אם נצום ונזכור אולי לא ניסוג שוב לאחור.

טוב, אז למה צריך ארבעה צומות, לא מספיק אחד? לא, לא מספיק אחד, צריך את כל הארבעה.

צום הזהירות – בעשרה בטבת, הבבלים בסך הכל שמו את ירושלים במצור. החומה שלמה, העיר בצורה, העיר שבעה ומחומשת. "בסרט הזה כבר היינו", רק לפני מאה שנה עברנו את המצור של האשורים. האשורים אינם וירושלים עומדת. זו בעצם הבעיה בכל מעשה רע, או בכל צרה, כשהם מתחילים הם נראים קטנים ולא משמעותיים (זו הפעם הראשונה שבה 'סחבתי', פעם ראשונה שנגעתי בסיגריה, רק הפעם גלשתי באינטרנט למקום שאסור לגלוש).

צום עשרה בטבת מזכיר לי להיזהר בכל הדברים שנראים קטנים בהתחלה, אך אם הם לא ייעצרו כאן ועכשיו הם יובילו אותי לחורבן גמור.

צום היכולת לעצור – בי"ז בתמוז אנחנו בסיפור אחר. החומה נפרצה, האויבים נכנסים לעיר וקרבות מרים מתנהלים ברחובות. האם הכל אבוד? חס וחלילה, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים"! אל ייאוש, אפשר עוד להילחם, אפשר עוד להתפלל, עדיין יש סיכוי.

כך גם אני אומר לעצמי בכל י"ז בתמוז, גם במקומות שנפלת בהם, גם את הדברים שלא הצלחת לעצור כאשר הם עוד היו קטנים, גם בחטאים האלו אל תתייאש מן התשובה והרחמים, אפשר עדיין לעצור ולהציל את עצמך.

צום המחיר – אִמי ז"ל הייתה אומרת שהיא בוכה רק על חלב שנשפך. אם אפשר לתקן למה לבכות? אתקן. חלב שנשפך אי אפשר לתקן, ולכן עליו אני בוכה. תשעה באב הוא יום של אבל ובכי. אבל על מה שלא הצלחנו לתקן, על מה שקלקלנו ואי אפשר להחזיר (הזמן האבוד, האדם שנפגע בגלל נסיעה לא זהירה שלנו, המקום שממנו סולקנו מבלי יכולת לשוב וכו'). אדם שישים כנגד עיניו את התוצאות המרות של הנפילה יֵדע למנוע את הנפילות הבאות.

צום השכחה – שלושה צומות הבנו, אבל מי צריך את צום גדליה? האמת היא שצום גדליה הוא הצום הכואב מכולם. בית המקדש נחרב, עם ישראל גלה מארצו, אלפים נהרגו במיתות משונות. האם הקומץ שנשאר ילמד את הלקח? האם אלו ששרדו יֵדעו להתאחד ולאהוב ולחיות לפי התורה ודברי הנביאים? מסתבר שלא. מסתבר שגם לאחר שכל נבואות החורבן התגשמו, המעט שנשאר אינו מקשיב לדברי הנביא. אפילו עכשיו, כאשר הנביא אומר בדבר ה' להישאר בארץ, העם לא מקשיב ויורד למצרים (ירמיה מ"ב).

בצום גדליה, בתוך עשרת ימי תשובה, אני שואל את עצמי, האם יש דברים שכבר ראיתי איך הם מזיקים לי, איך הם מובילים אותי למקומות שאיני רוצה להיות בהם, ובכל זאת במקום להפסיק אני ממשיך להתגלגל במדרון?

 כן, דווקא בגלל שאני שמח ומודה לה' על תהליך הגאולה שבו אנו נמצאים, דווקא מתוך כל הפעולות שאני עושה כדי שגאולה זו תלך ותגדל, חשוב לי לצום ארבע פעמים בשנה. כי מי שיצום ארבעה ימים בשנה ויבחן את עצמו אל מול הצומות האלו יזכה לראות איך הגאולה הולכת ומאירה. יזכה לראות בזכות ארבעה ימים של צום, שלוש מאות וחמישים ימים של שמחה.

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער עולם קטן