בשבע מהדורה דיגיטלית

עשה לך רב!

מה צריכות להיות המסקנות מהפרשות הפליליות-רבניות של השבוע?

ידידיה מאיר , כ"ב בתמוז תשע"ה

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1.

כשאתה עובד בתקשורת, אתה גם סוג של 144. כמעט בכל יום אנשים מבקשים ממך מספרי טלפון חיוניים. כאלה שיוכלו לעזור להם, להושיע.

הם פשוט בטוחים שמתוקף תפקידך אתה מכיר אישית את כולם. את המנהל בביטוח הלאומי, את ראש העיר, את הרב פירר.

בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה מרתקת: יותר ויותר אנשים מצלצלים אליי ומבקשים טלפונים של רבנים-חיוניים. אבל לא של ראשי ישיבה, לא של פוסקי הלכה, לא של רבני ערים ויישובים, אלא של רבנים מז'אנר אחד בלבד: רבני סגולות וישועות. אולי זה כי שומעים אותם לפעמים ברדיו וגם אני משדר ברדיו (אפילו אם זה לא באותה תחנה), ואולי כי ברור להם שאנשי תקשורת בטח מסתופפים בחצרותיהם של רבנים מפורסמים כאלה, ולכן אין להם ספק שיש לי את הסלולרי של איש הקשר, הנהג או המשב"ק שיכול לעזור להם להגיע אל הרב בהקדם. אני רוצה לחדד: מעולם לא ביקשו ממני להשיג בהקדם את ראש ישיבת מיר, או את ראש ישיבת כרם ביבנה. מעולם גם לא רצו להגיע מהר לאדמו"ר ותיק ובא בימים, שמנהיג בחוכמה חצר גדולה כבר עשרות שנים. תמיד החיפוש הוא אחר כוכב-תפילות. סלבריטאי-קבלה. השם הכי חם בתחום הזה, נכון לעכשיו.

2

ועוד תופעה: עד לפני כמה שנים, כשרצו לגרום לנו לתת צדקה, פשוט ביקשו שניתן צדקה.

אם ארגון 'יד שרה', למשל, רצה לרכוש עוד ציוד רפואי, אנשי הארגון עוררו אותנו לתרום כדי שיהיה להם ציוד רפואי להשאלה. איך? פשוט אמרו לנו שנזקקות תרומות כדי שיהיה להם ציוד רפואי להשאלה. ותרמנו. אם ב'עזר מציון' גילו שצריך עוד תקציב כדי להסיע חולים לטיפולים, הם פשוט סיפרו לנו על המפעל המבורך שלהם וביקשו כסף. לפעמים גם הוסיפו את המשפט "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". זהו, זה הספיק. לא הבטיחו לנו שום דבר מעבר לכך, ולמה בכלל צריך להבטיח? הרי צדקה שקולה כנגד כל המצוות כולן. אין שיעור למה שנתינת צדקה מחוללת, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. לכן פנו אל הלב היהודי שלנו, אפילו רק אל הלב האנושי, זה הכול.

היום – אי אפשר לשמוע בקשה לתרומה בלי הבטחה ספציפית ומיידית שמגיעה בסופה. לפעמים אפילו בתחילתה. זה הופך להיות העיקר. אף אחד לא יפתח את המעטפה או ישמע את התשדיר אם לא יבהירו לו מה בדיוק הוא יקבל, ותוך כמה ימים. לפעמים זה ממש מעליב. למה אומה של ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים צריכה שיבטיחו לה תמורה, כאן ועכשיו, אחרת היא לא תורמת? למה לא נותנים לנו שום קרדיט? לצערי זכרם של רבנים גדולים מתחלל כך ביום השנה לפטירתם ("הצדיק מבטיח!", "תרום ותיוושע!"), וגם ארגוני חסד בעלי שם טוב נסחפים בזרם הזה. במקביל, גם כלי תקשורת דתיים וחרדיים לא מתאפקים ולא אומרים לא למודעות מהסוג הזה (רק תחשבו שזו הייתה מודעה לא צנועה, או מודעה של 'שוברים שתיקה'. מחלקת המודעות לא הייתה מסכימה לפרסם חרפה כזאת, נכון? הרי מכתבי המחאה של הקוראים או המאזינים היו מציפים את המערכת). לפני כמה שבועות, בבית הכנסת, הבן שלי סיים לעלעל בעלון שהודפס במלאות חמש שנים לפטירת לרב מרדכי אליהו זצ"ל וניגש אליי, כולו פליאה: "אבא, תראה, עלון שלם של סיפורים עליו ואין פה שום בקשה לתרומה. הם רק קוראים לבוא לקבר שלו ביום ההילולה".

3

לכאורה, כל מה שאמרנו עד עתה לא קשור לפרשיות הפליליות-רבניות שפורסמו השבוע בחדשות.

הרי מה שנכתב כאן הן הערות של סגנון ושל טעם בלבד. אין לי בדל ראיה חוקית או מוסרית כלפי אותם רבנים, ארגונים ומתרימים, ואין לי הוכחות על התנהלות פסולה כלשהי. ובכל זאת, נדמה לי שבבסיס המקרים שעלו לכותרות השבוע עומד אותו ריגוש מיסטי, אותו חיפוש אחרי דמויות שלפעמים לא דורשות ממך הרבה, ומבטיחות לעשות בשבילך את כל העבודה. זו גישה כזו, נוחה מאוד, שכנראה מעדיפה סגולות על פני עמל, הילה על פני לימוד, מיסטיקה על פני הלכה. יותר כיף לבוא להילולה מתוקשרת ולהיות מקורב לרב הכי נכון ומדובר, מאשר לשבת מול דף מקורות או מול דף גמרא. רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, אמר שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת. אז בטח שיותר קל לתרום קצת מאשר ללמוד משהו או לתקן משהו בכלל. והרי כולנו יודעים שממש עכשיו מישהו מנסה להקים את החצר הבאה של הבבא הבא, חצר שבראשה עומד כוכב צעיר וכריזמטי. זה לא תלמיד חכם ישיש שבנה את עצמו לתלפיות במשך שבעים, שמונים או תשעים שנה, אלא מגה-רב נוצץ שתוך כמה שנים הופך לסטאר.

מתסכל במיוחד לגלות שלא רק חילונים נוהים אחרי תופעות כאלה, אלא גם אנשים מהמיינסטרים של הציבור הדתי-לאומי והחרדי. בורגנים חביבים שעובדים לפרנסתם, ואפילו בני תורה. כאילו לא למדנו בישיבות, כאילו לא התחנכנו במוסדות של תורה, כאילו לא ראינו רבנים של צורה ואנשים גדולים, מגיעה פתאום הנהירה הזאת אחרי דרכים חדשות ומלהיבות, לכאורה. אישית, אף פעם לא חיפשתי לעצמי רב מוכר. להפך, על הרב שלי כמעט לא תמצאו שום דבר בגוגל. מאז ומתמיד לא התחברתי למי שמתאר לך את הרב שלו כהכי מפורסם, הכי חתיך, שמדבר הכי יפה והכי מצחיק והכי מרתק, עם העיניים הכי חודרות והנבואות הכי קולעות, שגם בדיוק היה הסנדק בברית של המגיש הכי מפורסם מהטלוויזיה, ושאתמול בשתיים בלילה הגיע אליו להתייעצות הטייקון הכי עשיר. פשוט לא הבנתי מה הקטע. התורה מספיק כריזמטית. לא צריך שהצדיק שמוסר אותה יהיה גם הוא מלך הכריזמה. רק צריך שהוא יהיה תלמיד חכם וצדיק.

4

אבל יש רק דבר אחד שמפחיד אותי יותר ממי שמחפש רב-ידוען: מי שלא מחפש רב בכלל.

מי שאומר השבוע בעקבות הפרשות האלה "אתם רואים? אמרתי לכם. זה מה שקורה כשמתייעצים עם רבנים!". האמת היא שמדובר באנשים שלא היו צריכים את האירועים האחרונים כדי להגיע למסקנות שכאלה. הם רק משתמשים בפרסומים האלה בשביל עוד קצת חיזוק עצמי. או ליתר דיוק: חילוש עצמי. לא בא להם על קשר מחייב עם תלמידי חכמים. למה כל זה בכלל כזה חשוב, היום, בעידן שבו אפשר למצוא באינטרנט תשובה לכל שאלה הלכתית?

לכן הם משתמשים בכשלים נקודתיים כדי לטעון שכל קשר לרב הוא כבר פסול. כאילו אין דעת תורה, כאילו אין חשיבות לגדולי תורה אמיתיים שיעמדו בראש ויובילו וידריכו, כאילו אין צדיקי אמת. מעניין, כשנחשפות שוב ושוב פרשות מביכות בין מפקדים ובין חיילות בצה"ל, אותם אנשים לא חושבים מחדש האם לתמוך בגיוס נערות צעירות. כשזה קורה באוניברסיטה, הם לא קוראים להתרחק מעולם האקדמיה. רק כשנחשף רב כזה הם מסיקים שרבנים, באשר הם, זה דבר רע ומיותר.

שטויות. אם יש משהו שהפרשות האלה צריכות לחזק זה את הדבקות ברבנים מהסוג הישן, ולא מהסוג החדש. לא לחפש את "הדבר הבא" שכולם הולכים אליו, אלא לדבוק בדרך הארוכה והוותיקה והקשה יותר. במקביל, צריך לדאוג מנגנונים שחושפים ומטפלים בדברים כאלה (צריך לומר שוב: כל הכבוד לפורום תקנה, כל הכבוד לרב שמואל אליהו), צריך להיזהר ולעורר מודעות ולדבר על זה גם עם הילדים, אבל בוודאי שלא צריך לוותר על כל העולם הרוחני שלנו בגלל כמה מקרים קיצוניים.

5

בעיתוי מושלם מבחינתי נערך לפני כמה ימים ערב הוקרה לרגל ארבעים שנות קיומו של כולל מר"ץ במבשרת ציון.

לא שמעתם על זה כי אף יח"צן לא עבד בפרסום האירוע. שום מודעות לא נרכשו, ואפילו אולם מפואר לא נשכר. החגיגה הצנועה נערכה בקמפוס עצמו. התלמידים והבוגרים לא הוזמנו לדינר יוקרתי ומושקע, אלא פשוט לערב נאומים וזיכרונות, ממש במקום שבו הם עצמם למדו, עם כיבוד קל וכמה בקבוקי שתייה. הרב אורי כהן, ראש הכולל, נשא את הנאום המרכזי. הוא בן 76. את הסמיכה שלו לרבנות קיבל עוד מהרב אונטרמן, ומאז זמן אלול תשל"ד ועד היום הוא מקדיש את חייו לבית המדרש הזה, ולהכשרת מאות רבנים ומחנכים שיצאו מכאן לשליחות חינוכית בכל רחבי הארץ. הסתכלתי עליו מדבר, מול תלמידים ותלמידי תלמידים, מסכם ארבעים שנות הרבצת תורה, וחשבתי לעצמי: מעניין, אף אחד מעולם לא ביקש ממני מעולם את מספר הטלפון שלו. מה יש, נראה לכם שהברכות והתפילות של אדם כזה לא שוות המון בשמיים?

דיבר שם גם הרב סיני אדלר. הוא בן 87, בוגר ישיבת חברון וכולל 'בית זבול', וגם הוא מקדיש את כל חייו להרבצת תורה, בכולל מר"ץ ובמסגרות נוספות. בנאומו הוא סיפר שבדיוק היום הוא יום ההצלה שלו ממחנה אושוויץ. "בתאריך הזה בחודש תמוז בשנת תש"ד, לפני 71 שנים בדיוק, עברתי את הסלקציה של אושוויץ", אמר בהתרגשות. "עמדנו אז מול אדם ארור, כחמש מאות בני גילי, והוא החליט מי ימשיך לחיות ומי יישלח מיד למשרפות. 98 נבחרו לחיים, ואני אחד מהם. אני חייב לנצל את המעמד הזה היום להודות לקדוש ברוך הוא, שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה". לא בדקתי, אבל נדמה לי שגם אצל אחרים בקהל הורגשה צמרמורת. איזו דרך מרגשת לחגוג ניצחון אישי ולאומי על הנאצים, מוקף במאות תלמידים, באירוע כזה. הרב אדלר לא הכריז על "יום ההצלה" הזה שלו כהילולה ציבורית, שום תרומה לא נאספה מהנוכחים, שום שמש לא פילס לו דרך החוצה, ואף אחד לא ניגש להצטלם איתו או לבקש ברכה כשהוא ירד מהבמה. מוזר, לא?

השעות הספורות שלי באירוע הפשוט והצנוע הזה, הכמעט סגפני, היו אנטיתזה לכל מה שדובר עליו השבוע בלי הפסקה. ממש מצאתי נחמה בכך שלצד פס הקול התקשורתי ממשיך ומתנהל עולם מקביל, נסתר יותר, שבו משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, וכן הלאה וכן הלאה, עד אלינו ולרבנים אמיתיים שממשיכים ומעבירים אותה לדור הבא, כדי לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il