בשבע מהדורה דיגיטלית

"הגירוש נוכח בחיים שלי עד היום"

בפאנל מיוחד בגני טל התכנסו השבוע חמישה צעירים שהיו מבני הנוער המובילים במאבק נגד הגירוש

רבקי גולדפינגר , כ"ב בתמוז תשע"ה

"במקום קירוב לבבות, הייתה צריכה להיות מלחמה על הבית". משתתפי הפאנל בגני טל
"במקום קירוב לבבות, הייתה צריכה להיות מלחמה על הבית". משתתפי הפאנל בגני טל
צילום: שרה ענקי‬

הם היו בני נוער בגיל ההתבגרות, צעירים ותוססים, כשחרב הגירוש הונפה מעל בתיהם שבגוש קטיף.

הם התייצבו בחזית המאבק, הפגינו, שרפו צמיגים, חסמו צמתים, תיעדו, הסבירו, זעקו ופעלו במגוון דרכים כדי לנסות ולסכל את העקירה.

אבל בעמקי נשמתם המשיכו לקוות כל אותה העת שהקב"ה לא יניח בשום אופן לעוול בסדר גודל כזה להתחולל. אבל בקיץ ההוא הם גורשו עם משפחותיהם מביתם ועולמם התנפץ לרסיסים.

"להתחיל את החיים מההתחלה"

עשר שנים אחרי, הם משתפים במה שחוו מאז ובשבר שנפער בחייהם. בפאנל מיוחד שהתקיים השבוע (ג') ביום עיון לנשות גוש קטיף ביישוב גני טל, חשפו חמישה בני נוער משפיעים מגוש קטיף את שעל לבם.

גם לאחר השנים שחלפו הם מבהירים כי טראומת הגירוש לא חלפה. "מדובר בגירוש מהבית, בעקירה מהחיים", מבהיר יהודה נאומבורג, שהיה בן עשרים כשגורש מביתו שבנוה דקלים. נאומבורג נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב גבעות. "גם אם נצייר את זה במילים יפות, זה לא ישנה את העובדה שמדובר בגירוש. מבחינתי הגירוש נוכח בחיים שלי עד היום. אני חי את זה, חולם על זה. אנחנו בסוג של פוסט טראומה. זו שריטה שנחרתה אצל כולנו. גוש קטיף זה בדם ואני מודה, אני תקוע שם". ההשלכות מהקיץ הכתום ההוא, טוען נאומבורג, מורגשות עד עצם היום הזה. "אני כואב, אני מתבייש, אני מרגיש אנוס. עשר שנים אחרי אני אומר שהפקירו אותנו. חלק מהאנשים עדיין מתגלגלים בקרווילות. שכחו אותנו".

עינת בלוך-יפת, תושבת נצר חזני, אמא לתאומים בני שלוש, אומרת כי התמודדות הנוער לא הסתכמה בחודש שלפני הגירוש בלבד. "המסע שלנו התחיל עוד שנה וחצי לפני הגירוש, כשרק התחילו לדבר על תוכנית ההתנתקות, והוא נמשך עד היום. שם, באותה נקודה, כשהאופציה לגרש אותנו מהבית עלתה, שם המסלול שלנו התחיל להשתנות. משהו שם נקרע. עשינו הכול ולא היינו מוכנים שזה באמת יקרה", היא מספרת. "הגירוש תפס אותנו בגיל מאוד קריטי, גיל ההתבגרות. כל המסגרות שגדלנו בתוכן התנפצו ומצאנו את עצמנו בלי בית, בלי האידיאלים, בלי החברים. אתה מוצא את עצמך בודד, אתה סוג של הומלס ואתה אמור להתחיל את החיים מהתחלה. מה שהגדיר אותי עד אותו היום היה הגוש ופתאום הוא נעלם", מתארת בלוך את גודל השבר.

"עברנו לעיר האוהלים מול תחנת הרכבת בתל אביב. באיזשהו שלב פינו אותנו משם וכל אחד הלך לדרכו. החלטתי למרות הקושי לעשות שירות לאומי והתחלתי שנת שירות בבית חולים. זה לא החזיק מעמד יותר מדי. מאז במשך חצי שנה מצאו לי איזה תקן לעבוד עם בני הנוער של הגוש. הייתי עוברת ממקום למקום, כיכר החתולות, חופים ובכל מיני מקומות ונפגשת עם החבר'ה שלנו, מאזינה להם ושומעת מה עובר עליהם. זו הייתה חצי שנה מאוד קשה, סוחטת. באתי ממקום של לעזור לחברים, כשאני למעשה חלק מהם". בלוך מציינת כי גם לאחר שנישאה והפכה לאמא בעצמה המסע עדיין לא תם. "חשבתי לעצמי שהנה, אני מתחתנת ובונה בית ולכן כל ההתמודדות של הגירוש תיגמר, כל הטראומות ייעלמו להן כאילו לא היו, אבל לצערי זה לא עובד ככה והמסע נמשך".

"לראות את ההורים חסרי אונים"

בקרב חלק מבני הנוער, שהפכו בינתיים לאנשים בוגרים ובעלי משפחה, נוצר כתוצאה ממאורעות הגירוש אובדן אמון בסיסי בעולם ההנהגה הבוגרת. יהודה נאומבורג מביע ביקורת נוקבת: "איבדתי אמון בממסד. אני דתי-לאומי, אדם מאמין, אבל איבדתי אמון בממסד הרבני. זה מה שאני סוחב מאז. נכון, אני חי בקהילה שהרבנים נוכחים בה, אבל אני רואה ברבנים כאחד האדם, אין סביבם הילה מיוחדת והם לא יותר חכמים ממני או מאחרים. לכן, אגב, גם לא הופתעתי מכל הפרשיות האחרונות על רב כזה או רב אחר", הוא אומר. נאומבורג מספר על אחד הרבנים שדיבר אז בלהט מול הקהילה שלו והכריז "אנחנו נילחם עד טיפת דמנו האחרונה". נאומבורג האמין בדברים והתכוון להיאבק בגירוש תחת הנהגת אותו רב, אולם לבסוף שינה הרב את דרכו ונסוג. "אז איך אסמוך עליו?" הוא מקשה, "אני מאוכזב ופגוע והחלטתי להמשיך הלאה בחיים בלעדיהם". נאומבורג מבקש לציין כי "אני כמובן לא מאשים אף אחד בגירוש, כי בסוף הקב"ה כיוון את זה. זה לא אריק שרון, או מועצת יש"ע או הרבנים שאחראים לגירוש, אבל אני חוויתי סוג של בגידה. ציפיתי שיובילו אותי ובנקודה הזו נפגעתי".

חננאל נמיר, תושב חוות גלעד, הפך לאחר הגירוש להיות חלק מנוער הגבעות. נמיר מחזק את דברי נאומבורג: "הייתה בין החבר'ה אופטימיות גדולה. אף אחד לא הכין אותנו לגירוש. כל הזמן אמרו 'אל דאגה, זה לא באמת יקרה'. הסיפור של 'היה לא תהיה' פגע בנו. אף אחד לא דיבר איתנו על מה יהיה אם למרות כל הדיבורים יתרחש הגירוש. אי אפשר להתעלם מהמציאות. היו צריכים להכין אותנו אחרת", מלין נמיר. "מטה המאבק היה צריך להעביר מאבק נחוש יותר ובמקום להתמקד בקירוב לבבות, שזה אחלה וחשוב ביומיום, להתמקד במלחמה על הבית כי זה מה שזה היה, מלחמה על הבית". חננאל, בעל שיער ארוך וכיפת בד שחורה, אומר כי "אנחנו חונכנו ללכת אחרי המנהיגים שלנו, אבל אני מאמין שהישועה לא תבוא מהפוליטיקאים ואישי הציבור אלא מלמטה, מהחיבור שלנו לעם ישראל. ככל שנעמיק בזה ונאהב זה את זה, יהיה טוב יותר לכולנו".

אופיר אמיתי (23), תושב שעלבים, חזר בשאלה לאחר הגירוש אך לאחר מספר שנים חזר בתשובה. "בגירוש הייתי חודש לפני בר המצווה. זה שבר לי את המקום של האמונה. מאז אני בבנייה של כל הערכים היפים והאידיאלים שגדלנו עליהם לפני הגירוש. ההשפעות מאז מלוות אותנו עד היום. אתה רואה את ההורים חסרי אונים, קרועים, ישן איתם יחד בבית מלון, זה קשה. בגוש חיינו בבועה כזו, כולם חברים של כולם. הייתה אחדות ואהבה גדולה, ואולי הקב"ה רצה לקחת את הבועה הזאת ולהביא את הבשורה הזאת לכל עם ישראל".

"הישועה תצמח מחיבור לעם"

ביחס להנהגת הרבנים הדעות, כך מסתבר, חלוקות. מוריה (כהן) היימן, מגורשת מהיישוב גני טל, נשואה ואמא לשלושה ילדים, תושבת עלי, יוצאת נגד הביקורת: "אני לא מתחברת לאכזבה מהרבנים. האמונה היא שלנו בלבד. היה משהו פנימי מתוך בירור ומחשבה שהוביל אותנו לאמונה הזאת". היימן הייתה פעילה במטה הנוער. "בגירוש הייתי בסוף כיתה י"א באולפנת הרב בהר"ן. כשאני חושבת על השאלה במה הגירוש השפיע עליי, אני יכולה לומר שהכול צמח מתוך זה. מי שאני היום נובע מכל מה שחווינו ועברנו. התעסקנו בדברים שבני נוער לא מתעסקים איתם. אני לקחתי את הגירוש כדי להתחבר לעם ישראל, לחבר את העם שלנו לדברים המלאים שגדלנו עליהם. עם ישראל לא מספיק יודע ומכיר את העולם הזה ואני מאמינה שזו המשימה שלנו. אנחנו צריכים להשתדל להתחבר לעצמנו ולעם ישראל".

עינת בלוך-יפת עוצבה אף היא, לטענתה, כתוצאה מהגירוש. "למדתי תקשורת, ובנס גדול מצאתי את עצמי לומדת ועוסקת באימון יהודי. אני מרצה ומספרת את סיפור החיים שלי לכל מיני קהלים. אומרים שחיינו בגוש בבועה ושלא באמת הצלחנו להציג את עצמנו בתקשורת, ואני רואה משמעות בלעבור בכל הארץ וליצור שיח אמיתי עם כל חלקי העם. אני מאמינה שמשם תצא הישועה".

לשאלה מה הייתם משנים במאבק על הבית, בלוך-יפת משיבה בנחרצות: "כל התקופה שלפני הגירוש קיווינו שזה לא יקרה, האמנו לגמרי. רצינו להיאחז בכל דבר ואם הייתי משנה משהו - אלו אותן האמירות של 'היה לא תהיה'. אני מעריצה את בני הנוער על הכוחות שלהם, על תעצומות הנפש שהפגינו, על התושייה, אבל האמירות מהסוג הזה הפיחו בנו אשליות ותקוות שווא וכשזה הגיע - חטפנו כאפה רצינית בחיים". נאומבורג מחזק את דבריה: "אני היום מפוכח יותר. אני יוצא מנקודת הנחה שאי אפשר לנצח את צה"ל. גם אם הייתי עם קלצ'ניקוב על הגג או משכנע בתל אביב עוד 20,000 איש - אי אפשר היה לעצור את זה. זה היה גדול מאיתנו".

אופיר אמיתי מספר על המאבק העיקש של הנוער: "חסמנו ג'יפים, אספנו צמיגים ושרפנו אותם, עשינו מבחינתנו הכול כדי למנוע את הגירוש. את כל החופש הזה הקדשנו ונאבקנו בכל הכלים שהיו לנו. כנראה שזה מה שהיה צריך להיות". החלום לשוב לשם, למרחבי הגוש, לדיונות ולדקלים, בוער בלב כולם. "שימו אותי איפה שאתה רוצים, בווילה הכי מפוארת, אני עדיין מוכן לוותר על הכול, לקום היום ולחזור לשם, לבית שלי בנווה דקלים", מבהיר נאומבורג.

"גאה בהורים שלנו"

בקהל נוכחות נשים תושבות גוש קטיף לשעבר, אימהות לילדים ובני נוער מתקופת הגירוש. הן מאזינות בקשב רב לדברי הצעירים שבגרו מאז. הללו מביעים הערכה רבה כלפי דור ההורים. "הנוער של הגוש דאג תוך כדי המאבק גם לסייע בתוך הקהילה", אומרת בלוך-יפת, "קראנו לזה 'חוסן פנימי', וכבר אז הייתה לנו הכרת הטוב להורים שלנו על שגידלו אותנו במקום הזה. אני זוכרת שבאחד הימים התקשרנו דרך המערכת במזכירות לפלאפונים של כל ההורים והשמענו להם את השיר 'עוד נדע ימים טובים מאלה - יחד כל הדרך'. גדלנו לתוך הגוש הפורח ואנחנו לא שוכחים לרגע שדור ההורים הוא זה שהקים אותו".

בלוך-יפת פונה לאימהות בקהל ואומרת: "הייתה לנו תחושה שתמיד סמכתן עלינו, הערכתן אותנו ונתתן לנו כוחות להיות מי שאנחנו. גם אחרי שזה קרה - גם אם לא תמיד הייתן במקומות הקשים שנאלצנו להיות בהם - אבל ברוח הייתן איתנו כל דקה. כך שאולי הספינה זזה בכוח ממקום למקום, אבל לאורך כל השנים היה משהו מאוד שורשי שאתם ההורים הנחלתם לנו".

חננאל נמיר מסביר כי תעצומות הנפש הנדרשות מבעלי משפחות הן גדולות לאין ערוך ממה שנדרש מנער צעיר בתחילת חייו. "בגיל 18 מצאתי את עצמי יושב לבד במלון ונאלץ לעשות סוג של ריסטארט לחיים. ניסיתי לבחון איפה אני עומד, מה אני עושה עם החיים שלי", מספר נמיר. "אבל לאמא שלי, שהייתה בת 50 עם עשרה ילדים, לא הייתה אפילו הפריבילגיה להתבונן פנימה, לטפל בעצמה. להתחיל בגיל 50 זה הרבה יותר מורכב. איפה יש לך זמן לעצמך? מחיים מושלמים, בבת אחת עוברים לחסר קיומי ויש כל כך הרבה אחריות למשפחה, לפרנסה והתמודדות עם אלף ואחד דברים אחרים. כך שבעיניי ההורים חוו טלטלה יותר מורכבת ואני מעריך אותם על כך".

גם יהודה נאומבורג מלא הערכה לדור ההורים: "אני גאה בהורים שלנו. איך אפשר לעבור את זה בגילם? בכלל, להיתלש ככה מהחיים שלך, מהבית, מהפרנסה, ותשע שנים לחיות בקרווילה מתפוררת. אני בן 30 ולא מסוגל לחשוב על אפשרות כזאת. אפשר רק להצדיע להם".

rivki@besheva.co.il