'האדמה מחכה לנו ועוד נחזור'

לקראת אירוע 'חוזרים לשאנור' מספרת יסכה ולדמן, על ההתרגשות לקראת החזרה, גם אם הסמלית, למקום ממנו נעקרה והתקוות לחזרה מלאה בעתיד.

שמעון כהן , כ"ח בתמוז תשע"ה

פינווי שאנור
פינווי שאנור
צילום: נתי שוחט/פלאש 90

חוזרים, גם אם בשלבים. ולדמן

יסכה ולדמן, מעקורי שאנור וכיום תושבת קרית ארבע, נערכת ברגשות מעורבים ליום שלישי הבא בו יתקיים אירוע העשור לעקירה בשאנור תחת הכותרת 'חוזרים לשאנור'.

"זה נותן לי כוח לדעת שעוד כמה ימים אזכה לעלות שוב לשאנור ולקבל אנרגיות וכוח. מנחם במורכבות הזו התחושה שהעם מבין את הנזק הגדול ואת המעשה הלא נורמאלי הזה שנעשה לפני עשר שנים. זה קשה", אומרת ולדמן המספרת כי לשאנור הגיעה עם מי שלימים היה לבעלה כמאורסים. "ביקשו מבעלי לבוא וללמוד שם כרווק. הוא למד בישיבה בקדומים ואמר שלוקח אותי אל מקום מעבר להרי החושך ואם תסכימי נלך על זה ביחד".

ולדמן מספרת כיצד נכבשה מיידית מהמקום המיוחד, מהנוף הבראשיתי עוצר הנשימה ומחשיבותו האסטרטגית של המקום המחבר בין הצפון לשומרון. "החלטנו ששם נקבע את ביתנו. היינו בהקמה של הישוב אחרי שהוא ננטש ונשארו בו רק כמה אמנים".

"היו לנו כבר תכניות בנייה והיה ברור לנו ששם יהיה ביתנו. זכיתי ללדת את הבת הראשונה שלי שם ולגדל אותה שנה וכמה חודשים, אבל לא זכינו הלאה. קשה שעדיין לא זכינו לחזור לגמרי", אומרת ולדמן.

בדבריה היא מוסיפה ומספרת על הביקורים הנדירים בהם עלתה אל המקום ותחושת ההתרגשות שאפפה אותה באותם ביקורים. "זו אחת החוויות המדהימות שהיו בחיי. מי שחווה אבדן מקרוב יכול לשער. זה סוג של לפגוש את המת, לנשום אותו. פתאום מרגישים את הכול חי ומחכה לך. הגענו וראינו את הכול חרב. בקושי ניתן היה לזהות את המקום של הבית שלנו, אבל הנוף ממשיך מחיה ומחדש את עצמו. האדמה הזו היא רוחנית וזה נותן כוח. עצוב שזה רק לכמה שעות, אבל אני מאמינה שאנחנו קרובים לחזרה האמיתית. אני מאמינה שזה מאוד קרוב".

אז איך קורה שלראות מקום חרב ונטוש נותן כוחות וחיות? לולדמן אין הסבר הגיוני לכך, ובכל זאת זו תחושתה. "אני לא יכולה להסביר את זה בשכל. זה משהו מאוד מורכב. זו חוויה מאוד מורכבת. החריבו את הכול, אבל דברים חומריים באים והולכים, בתים אפשר לבנות שוב, אבל האדמה קיימת והיא מחכה לנו. היא חיכתה לנו אלפיים שנה וזכינו לחזור ונזכה עוד לחזור".

מוסיפה ולדמן ומספרת כי בכל שנה לאחר הגירוש ציפתה וקיוותה שמתנת יום ההולדת שתקבל מבעלה תהיה ביקור בשאנור, ואכן באחת השנים זה קרה כאשר יום אחרי יום ההולדת שלה הגיע האישור לביקור במקום.

"זו אדמה שלנו ויש לנו מחוייבות אליה והיא נותנת לנו כוח ומחזירה אותנו למקום הטבעי שלנו. אנחנו מסוגלים לחזור", היא אומרת וכשהיא נשאלת אם במנותק מאמונה רגש וחוויה רוחנית היא מאמינה שבאופן מעשי השיבה לצפון השומרון אפשרית, היא משיבה ואומרת כי עם כל הצער שבדבר שיבה לעזה והקמת גוש קטיף מחדש נראה באמת כמשימה בלתי אפשרית וחלומית לנוכח המציאות המעשית. לעומת זאת "את צפון השומרון לא עזבנו. ההוכחה היא שניתן להגיע לשם ללא בעיה. יש את ישיבת חומש שלא פסקה לרגע. זו הוכחה שהדבר לא ירעיד את העולם והמדינה. זה שטח צבאי. הצבא נמצא שם. חיילים מגיעים ומראים לנו תמונות. זה בידיים שלנו ולא מעבר להרי החושך, ולכן אין כאן חוסר מציאותיות. זה מאוד מציאותי. אולי זה יצטרך לעבור דרך שליטה צבאית בהתחלה ובהמשך אזרחי. ברוך ה' לא נתנו את זה. יש שם מרחבים עצומים שהם לא מיושבים. הצעד הבא זה שאנור".