בשבע מהדורה דיגיטלית

בלי בג"ץ ובלי בצלם

שתיקתם הרועמת של ארגוני זכויות האדם ליוותה את תהליך התגבשותה של תוכנית העקירה מגוש קטיף

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ח בתמוז תשע"ה

בגירוש יהודי פורטוגל השלטונות התחשבו יותר. נער מגורש מגוש קטיף
בגירוש יהודי פורטוגל השלטונות התחשבו יותר. נער מגורש מגוש קטיף
צילום ארכיון: אליעד לוי  

כמה חודשים לאחר שעקירת גוש קטיף הושלמה, הוזמן יצחק מירון, עורך דין תל-אביבי מוכר שייצג בבג"ץ ההתנתקות חלק מתושבי גוש קטיף, לכנס שארגן אחד מארגוני זכויות האדם.

"ביקשו שאבוא על מנת להציג את זווית הראייה שלנו, מתנגדי ההתנתקות, לנושא", מספר מירון ל'בשבע'. "הגעתי לכנס, שמעתי חלק מהדוברים ובשלב כלשהו הגיע תורי לדבר. זמן קצר לאחר שהתחלתי בדבריי נעמדה אישה מהקהל, פנתה לנוכחים ושאלה: 'לא נעים לי, כי האיש נמצא כאן, אבל למה אנחנו צריכים לשמוע דברים כאלו כאן? בשביל מה הוא הוזמן?'. כמובן שמסביב השתיקו אותה, וביקשו ממנה לתת לי להמשיך לדבר, אבל התחושה הייתה שרבים מזדהים עם דבריה ורק בגלל הנימוס לא מצטרפים לשאלתה בזמן אמת".

להגן על הפלשתינים מפני המתנחלים

תוכנית ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון הייתה אולי המקרה הבולט ביותר של פגיעה של מדינת ישראל בזכויות יסוד של אזרחיה בעשורים האחרונים.

במסגרת התוכנית נעקרו מבתיהם בניגוד לרצונם 8,600 אזרחים תושבי יישובי חבל עזה ולמעלה מ‑600 תושבים בארבעת יישובי צפון השומרון. למרות הפגיעה הקשה בזכויותיהם של התושבים, פגיעה שנגעה לזכויות היסוד שלהם, מצאו התושבים את עצמם בודדים במערכה. ארגוני זכויות האדם והאזרח בישראל, האמונים על דאגה לאלו שזכויותיהם נפגעו, שתקו. המערכת המשפטית נרתמה בחלקה הגדול דווקא לסייע ברמיסת זכויותיהם של התושבים. גם שופטי בג"ץ, המבצר האחרון של שמירת הזכויות, הסתפקו בתיקונים כספיים בלבד לתוכנית ההתנתקות, וסירבו להתערב בהחלטות הממשלה על העקירה.

על הלך הרוח של פעילי הארגונים לזכויות האדם סביב תוכנית ההתנתקות, אפשר ללמוד מהסיפור שבו פתחנו. דוגמה נוספת לאותו הלך רוח אפשר למצוא במאמר שפרסם פרופ' דוד קרצמר, ממייסדי ארגון זכויות האדם 'בצלם' והאגודה לזכויות האזרח, בעיתון 'הארץ' בחודש ינואר 2005. הימים הם ימי חקיקת חוק ההתנתקות, אחרי שההחלטה כבר נפלה בממשלה וקיבלה את אישור הכנסת. במאמרו משלם קרצמר כמובן מס שפתיים להשתתפות בצער המפונים: "פינוי אדם מביתו פוגע בו קשות, יהיו נסיבותיו אשר יהיו. לפיכך גם אדם שהתנגד, כמוני, למפעל ההתיישבות בשטחים, חייב לגלות אמפתיה לכאבם של המתיישבים שייאלצו לעזוב את בתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות". אם התרשמתם מהאמפתיה, תופתעו בוודאי לגלות שאת טענותיהם של מתנגדי ההתנתקות על פגיעה בזכויות התושבים כינה קרצמר "צביעות", לא פחות. לטענתו, המתנחלים צריכים היו לדעת שישיבתם באזורים הללו אינה חוקית, ולפחות זמנית, ולכן כל טענה לפגיעה בזכויותיהם היא משוללת יסוד.

ימים ספורים לפני ביצוע התוכנית ועקירת התושבים בפועל, פרסמו חמישה ארגוני זכויות אדם – 'בצלם', 'האגודה לזכויות האזרח', 'המוקד להגנת הפרט', 'יש דין' ו'רבנים לזכויות אדם', קריאה לממשלה. אם חשבתם במקרה שהקריאה התייחסה לזכויותיהם של אלפי תושבים שתוך ימים ספורים יאבדו את בתיהם, מתברר שטעיתם. את חמשת הארגונים המכובדים עניין משהו אחר לגמרי. אותם ארגונים דרשו משר הביטחון ומהיועץ המשפטי לממשלה להיערך להגנה על פלשתינים החיים בקרבת התנחלויות "שתושביהן ידועים כאלימים". "חלק מן ההתקפות תתפרצנה אולי באופן ספונטני", נאמר בפנייה, "אך קיים החשש שנחזה גם בהתקפות מאורגנות, שמטרתן עצירת תהליך ההתנתקות".

האמת הפשוטה על הפגיעה האנושה הצפויה בזכויות האדם והאזרח של התושבים שצפויים להיעקר מביתם, נשמעה אז רק מכיוון אחד. ארגון חדש שקם באותם ימים ונקרא הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, היה היחיד שזעק באופן מאורגן נגד זכויות התושבים הרמוסות. בהודעה שפרסמו חברי הפורום שבועות ספורים לפני אישור התוכנית בכנסת, הם מנתחים את הבעייתיות שבתוכנית מההיבט של זכויות האדם. "ההתנתקות סותרת בין היתר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פוגעת בזכות הקניין של אלפי אנשים וכן בזכויות יסוד נוספות, כגון זכות ההגנה על החיים והכבוד, חופש התנועה, חופש ההפגנה וחופש העיסוק. העברה בכוח של אוכלוסייה גדולה מחבל ארץ אחד לחבל ארץ אחר בניגוד להסכמתה סותרת, לכאורה, הן את הדין המקומי והן את המשפט הבינלאומי".

את הכתף הקרה מצדם של ארגוני זכויות האדם חשו המתיישבים ונציגיהם לכל אורך הדרך, החל מההכרזה על התוכנית, דרך הדיונים בה בדרגים השונים ועד לביצועה בפועל. דוגמה נוספת לכתף הקרה הזאת מביא עו"ד מירון, הפעם סביב הדיון על חוק ההתנתקות בכנסת. "פנינו לכל אורך הדרך לארגונים השונים, בתקווה שיסייעו לנו בין היתר בתהליך החקיקה בכנסת", מספר מירון. "אחד הארגונים שאליהם פנינו הרים לכאורה את הכפפה ופנה לכנסת במכתב. אולם המכתב עסק בעיקר בבעיה אחת שמאוד הטרידה את אנשי אותו ארגון. מתברר שלדעתם חוק ההתנתקות איננו מגן כראוי על זכויותיהם של העובדים הפלשתינים שעבדו אצל תושבי יישובי חבל עזה, ולכן החלק העיקרי של המכתב הוקדש לקריאה לדאוג לזכויותיהם של אותם עובדים. זכויות התושבים שעומדים להיעקר מבתיהם עניינו את כותבי האיגרת הרבה פחות".

עו”ד יצחק מירון צילום: עצמי

לעורך הדין מירון יש מסקנה אחת ברורה מכל הניסיונות שלא צלחו לגייס את ארגוני זכויות האדם על מנת לסייע לעקורים. "לאורך כל הדרך פנינו לארגונים השונים, הן במהלך החקיקה בכנסת והן במהלך העתירות לבג"ץ והמאבק המשפטי שניהלנו. במרבית המקרים פשוט התעלמו מהפניות שלנו ובמקרים אחרים זכינו לכתף קרה מופגנת. ההתנתקות הוכיחה מעל לכל ספק שכל צקצוקי הלשון של הארגונים הללו על זכויות אדם וזכויות אזרח, הם בסך הכול מסווה לאג'נדה פוליטית ברורה מצד אחד של המפה הפוליטית".

עם תחושה דומה בנוגע ליחסם של ארגוני זכויות האזרח יצא גם אבי פרחן, אשר גורש מביתו שבאלי סיני. פרחן היה אחד הפעילים הבולטים בהתנגדות לעקירת חבל עזה, אולם סיפורו מתחיל שנים לא מעטות קודם לכן, כאשר נעקר מביתו שבחבל ימית. כשנאלצו פרחן וחבריו לעזוב את חבל ימית בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, קראה להם הממשלה לישב את החלק הצפוני של רצועת עזה. 23 שנים לאחר מכן החליטה ממשלת ישראל לעקור אותם גם משם, ובפעם השנייה הם מצאו את עצמם פליטים בארצם. "לאורך כל התקופה של המאבק ניסינו לפנות לכמה ארגוני זכויות אדם ופשוט התעלמו מאיתנו, לא היינו באג'נדה שלהם. אפילו בשמירה על זכותנו למחאה חוקית לא קיבלנו סיוע".

פרופ’ ידידיה שטרן צילום: עצמי

ההומניסטים לא הגיעו למחסום כיסופים

מי שבוחן מנקודת מבט שונה את שתיקת ארגוני זכויות האדם בתקופת ההתנתקות הוא פרופ' ידידיה שטרן.

שטרן, איש המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, היה חבר ועדת החקירה לבחינת הטיפול בעקורי ההתנתקות. בשיחה עם 'בשבע' טוען שטרן כי התעלמותם של ארגוני זכויות האדם מסבלם של העקורים היא לא פחות משגיאה היסטורית. "ארגוני זכויות האדם, שחרתו על דגלם את הטיפול בזכויותיו של כל אדם באשר הוא אדם, לא ראו במפונים את האדם. מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח אמרה אז שמאחר שכל מפעל ההתנחלויות הוא פגיעה בזכויות האדם של הפלשתינים, אין שום סיבה שהאגודה תתעסק בנושא הזה. אני חושב שזו טעות מהותית וגם מעשית".

פרופ' שטרן מנמק את ביקורתו בקביעה שהיחס לסבלו של כל אדם חייב להיות באופן ראוי. "כאשר המדינה פוגעת בזכויותיו של אדם, גם אם זה על פי חוק, ובמרבית המקרים כאשר המדינה פוגעת בזכויותיו של אדם היא עושה זאת על פי חוק, עדיין האדם הסובל הוא אדם סובל. ארגוני זכויות האדם צריכים היו להיות שם, לפחות במחסום כיסופים, גם אם בשאלה של עצם ביצוע ההתנתקות הם סבורים שמדובר היה בצעד מוצדק. אחרי שההתנתקות כבר בוצעה, והאנשים מגיעים במצב קשה למחסום כיסופים, הייתי מצפה שמי שיהיה שם לא יהיו רק הכתומים אלא כל מי שהוא הומניסטי. בוודאי שהייתי מצפה לפגוש שם את מי שהדאגה לזכויות האדם היא כרטיס הביקור המרכזי שלו בעולם הזה. אלו אנשים מצוינים, אני מכיר אותם אישית, אבל למרבה הצער החור השחור הזה, המחלוקת בין ימין ושמאל על השאלה הלגיטימית של היכן יעברו גבולות המדינה, המחלוקת הזאת מעוורת את העיניים של כולנו. במקרה הזה זה עיוור את עיניהם של ארגוני זכויות האדם".

את ביקורתו ממקד פרופ' שטרן בהחמצת ההזדמנות של ארגוני זכויות האדם להפוך, לפחות לרגע אחד, את נושא זכויות האדם לקונצנזוס בחברה הישראלית. "אני חושב שכולנו החמצנו, בלי הבדל עמדות פוליטיות, רגע מכונן שבו זכויות האדם יכלו להיות שיח משותף של כולנו, ולא רק שיח של צד אחד כפי שזה בטעות נתפס. זו החמצה גם כלפי המפונים שלא קיבלו את החיבוק שהיה מגיע להם, וגם כלפי האפשרות של ארגוני זכויות האדם להיות לרגע אחד בצד המאחד".

המאבק נגד תוכנית ההתנתקות נוהל במקביל בכמה שדות: בשדה הפוליטי, בשדה המשפטי ובשדה הציבורי. לאחר שהמאבק הפוליטי נחל כישלון, פנו מי שעתידים היו להיעקר מביתם למאבק בזירה המשפטית, מתוך תקווה שבה ניתן יהיה להגיע להישגים שזירות המאבק האחרות לא הצליחו להשיג. המאבק בשדה המשפטי התנהל בשני ראשי חץ. האחד ניסה לקרוא תיגר על עצם הלגיטימיות של תוכנית ההתנתקות. השני פעל להגנה על זכיותיהם של העקורים במידה שההתנתקות אכן תתבצע.

הניסיון להעלות בפני שופטי בג"ץ את הסוגיה העקרונית, ולבקש מהם להגן על זכויות תושבי היישובים שנועדו לעקירה על ידי פסילת עצם המהלך, נכשל כישלון מוחץ. עשרה שופטים, נגד דעתו החולקת של השופט אדמונד לוי ז"ל, הכירו אמנם באופן פורמלי בכך שזכויותיהם של העקורים נפגעות, אך לא נתנו לכך כל משקל. בפסקה אופיינית, שכמוה פזורות עוד רבות בפסק הדין, הכירו השופטים בפגיעה בזכויות הקניין של המתיישבים ובפגיעה בחופש העיסוק שלהם. בפסקה שלאחריה לא הסתפקו השופטים בכך והוסיפו כי "חוק יישום ההתנתקות פוגע בכבוד האדם של הישראלים המפונים. כבוד זה מוגן בסעיף 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: 'אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם'. יישום ההתנתקות מנתק את הישראלי המפונה מביתו, מסביבתו, מבית הכנסת שלו ומבית הקברות בו קבורים מתיו. הוא פוגע באישיותו".

אולם תוך כמה פסקאות הפכה ההכרה בזכויות התושבים לחסרת משמעות. אחרי שקבעו כי יש לבחון את מידתיות התוכנית עקב הפגיעה בזכויות התושבים, נטשו השופטים לחלוטין את הבחינה הזאת. השופטים תחמו את היקף בדיקתם לזווית צרה מאוד, וקבעו כי "די בחומר שהוצג בפנינו כדי שנשתכנע כי מערך השיקולים שיש להתחשב בו מורכב, משתנה, רווי פוליטיקה, מדיניות וצבא. כל שנותר לנו הוא לבחון אם הדברים נעשו ביושר ובתום לב. אין לנו כל סיבה להניח שאלה אינם פני הדברים".

על הסטנדרט הכפול שהפעילו שופטי בג"ץ בנוגע לעתירות הללו אפשר ללמוד גם מהיחס לחוות דעתו של אלוף (מיל') יעקב עמידרור על תוצאותיה הצפויות של ההתנתקות. עמידרור, יש לציין, חזה בדיוק רב למדי את תוצאותיה של התוכנית. בחוות דעתו שהוגשה לבג"ץ טען עמידרור כי  ההתנתקות תספק עידוד לאויבי ישראל, שיתרשמו כי הטרור שהופעל נגדה הביא להחלטה חד-צדדית על פינוי. עמידרור העריך עוד כי סיום הנוכחות הישראלית בחבל עזה יעצים את הסיכון ליישובים הישראליים הסמוכים בירי טילים מתוך האזורים הפלשתיניים, וכי הסיכון של התגברות איום הטרור על ישראל יגדל עקב אובדן השליטה המעשית של צה"ל על הנעשה בחבל עזה.

עשרת השופטים התעלמו לחלוטין מחוות דעתו של עמידרור, וזאת בהסתמך על האמירה הכללית שבית המשפט מסתמך דווקא על עמדותיהם של אנשי מערכת הביטחון בפועל. אמירה זו מנוגדת לפסיקה מפורשת של בג"ץ בעבר שזכתה לכינוי "בג"ץ אלון מורה", שם העדיפו השופטים דווקא חוות דעת ביטחונית פרטית. היחיד שנתן את המשקל הראוי לחוות דעתו של עמידרור היה כצפוי שופט המיעוט, אדמונד לוי, שבאמירה כמעט נבואית קבע כי "מהנתונים שהוצגו בפנינו ברור עתה, כי בתכנית ההתנתקות כרוכות סכנות מרחיקות לכת אשר הופכות את אותה תכלית גם ללא ראויה".

אבי פרחן מאלי סיני עתר יחד עם תושבי היישוב דוגית לבג"ץ, בטענה ששני היישובים כלל אינם חלק מרצועת עזה. לטענת התושבים, גם אם מדינת ישראל החליטה לסגת מחבל עזה, יש לפרש את חוק ההתנתקות כך שלא יכלול את שני יישובי צפון הרצועה. "עשינו עבודת הכנה יסודית ומצאנו מפות היסטוריות שמוכיחות כי השטח שעליו הוקמו היישובים כלל לא היה חלק מרצועת עזה", סיפר פרחן ל'בשבע'. "מדובר בשטח שעד שנת 67' היה שטח מפורז בין רצועת עזה למדינת ישראל. אבל השופטים פשוט שכחו לדון בעתירה שלנו. גם מי שיקרא את פסק הדין יגלה שאין בו התייחסות ממשית לגופה של אף אחת מהטענות שהעלינו בעתירה, והיא נדחתה על סמך טיעונים טכניים בלבד".

קמצנות ממלכתית בגיבוי משפטי

במדינת ישראל מורכבת המערכת המשפטית משני רבדים. הרובד הראשון הוא אנשי המשפט הפועלים במסגרת המדינה ומטעמה. ברובד השני נמצאת הרשות השופטת, על ערכאותיה השונות.

במשך שנים ארוכות השתרשה בישראל הטענה שאנשי המשפט הפועלים במסגרת המדינה אינם עורכי הדין של הממשלה, אלא שומרי סף שתפקידם לדאוג שהממשלה תפעל על פי הדין והצדק. אולם במקרה של ההתנתקות שומרי הסף הללו לא פעלו כנדרש, כפי שמספר עו"ד מירון.

"הצעת החוק הממשלתית הוכנה על ידי צוות של משרד המשפטים. מי שעמדה אז בראש המשרד ולמעשה הייתה אחראית על כל הצד האזרחי של ההתנתקות הייתה ציפי לבני, שמשום מה זה נשכח לה. הצעת החוק שהוכנה יצאה מתוך נקודת הנחה שהיקף הפיצויים האזרחיים הכולל יעמוד על מיליארד וחצי שקלים. לפי נתונים שפורסמו לאחרונה, שיעור הפיצויים האזרחיים הסופי עומד על כעשרה מיליארד שקלים. משמעות הנתון הזה היא שלפי ההצעה המקורית, משפחה ממוצעת צריכה הייתה לקבל כשישית מהפיצוי שקיבלה בפועל. מה שהוצג על ידי דוברי הממשלה כביכול כנדיבות, היה למעשה קמצנות חסרת אחריות שזכתה לגיבוי משפטי".

עורך הדין מירון, שעסק בעיקר בהגנה על זכויות העקורים, מספר כי לגבי הפיצוי הכספי העקורים דווקא כן זכו לסיוע מסוים של שופטי בג"ץ. "במהלך הליך החקיקה בכנסת שופר החוק, ונוספה לו האופציה, שלא הייתה בהתחלה, להעתקה קהילתית. אחרי הדיון בכנסת גובה הפיצוי הצפוי כבר הגיע לשני מיליארד וחצי שקלים. גם שופטי בג"ץ ביצעו שלושה תיקונים משמעותיים בחוק, שהגדילו את הפיצויים לעקורים. התיקון הראשון היה ביטול ההגבלה על הפיצוי על ותק מגורים בגוש קטיף. החוק קבע תחילה כי פיצוי בסעיף זה יינתן רק על מגורים מעל גיל 21, והשופטים ביטלו את ההגבלה. התיקון השני היה ביטול ההוראה שלפיה מי שיבקש ללכת במסלול של שמאות אישית של בית המגורים, יחויב לשלם לצורך כך סכום גבוה ולא יוכל יותר לתבוע פיצוי לפי המסלול הכללי. בג"ץ למעשה ביטל את הענישה של מי שבחרו במסלול השומה האישית, ואצל רבים מדובר היה באפשרות משמעותית מאוד. התיקון השלישי היה החזרת האפשרות לתבוע פיצוי על פי הדין הכללי, גם למי שכבר הגיש תביעת פיצויים על פי חוק ההתנתקות. בפועל זו אפשרות שנעשה בה שימוש מועט מאוד, אם בכלל. אולם למרות זאת הייתה לשינוי השפעה על הדרך שבה דנו הוועדות בתביעותיהם של העקורים, מאחר שהיה ברור שתמיד עומדת להם האפשרות לתבוע את המגיע להם במסלול חלופי. על פי ההערכות אז, הפסיקה הוסיפה עוד כמיליארד וחצי שקלים לפיצוי. יתר התוספות נבעו משינויים מאוחרים בחוק וכן מתיקון ההערכות הראשוניות, שבחלקן היו שגויות".

עו"ד מירון מתקשה להבין מדוע נדחתה עתירתו לדחיית המועד לביצוע העקירה. בעתירה שהגיש הוא ביקש לתקוף לא רק את הוראות החוק בנושא הפיצוי הכספי, אלא גם את צו הפינוי שהוציאו ראש הממשלה ושר הביטחון. "אנחנו טענו בפני בג"ץ שגם אם יוחלט שעצם ההחלטה על ההתנתקות היא חוקית, המועד שנקבע לפינוי איננו חוקי. חוק ההתנתקות קבע שצו הפינוי שאותו צריכים להוציא ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לתאריך שאיננו מוקדם יותר מחמישה חודשים לאחר חקיקת החוק. בפועל הצו הוצא בהתחלה לחמישה חודשים לאחר החקיקה ולאחר מכן נדחה ליום לאחר תשעה באב. בעתירה שהגשנו טענו שהוצאת הצו היא מעשה מנהלי, וכי בג"ץ מוסמך ללא כל ספק לדון בסבירות המעשה המנהלי, במיוחד שאין כאן כל פגיעה בהוראות החוק.

"לטענתנו, פרק הזמן שהוקצה לא היה מספיק על מנת להתארגן כראוי לעקירה שכזו. אני השוויתי את זה, השוואה שעליה גם הותקפתי, למה שקרה בגירוש ספרד. גם אז הוצאו צווי הגירוש בסביבות פורים והגירוש בוצע בפועל בתשעה באב, תאריכים דומים מאוד לתאריכים של ההתנתקות. סיפרתי ששנים ספורות לאחר גירוש ספרד היה גירוש נוסף, מפורסם פחות, גירוש פורטוגל. אולם אז הפיקו השלטונות את הלקחים והעניקו ליהודים זמן ארוך יותר להתארגן. בעקבות כך טענתי שאולי ראוי שגם אנחנו נלמד את הלקח מגירוש ספרד, כפי שעשו לפני מאות שנים שליטי פורטוגל. אולם שופטי בג"ץ דחו את טענתי ולא העניקו לזכויותיהם של העקורים את המשקל הראוי".