מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה

בשיחה עם בנות שירות לאומי שיעבדו עם ילדי חינוך מיוחד סיפרה ריעות לבנות על הקשיים והדאגה איתם מתמודדים ההורים המיוחדים.

ריעות לוי , כ"ט בתמוז תשע"ה

ריעות בשיחה עם הבנות
ריעות בשיחה עם הבנות
צילום: ריעות לוי

צלצול טלפון.

"שלום, אני מדברת עם ריעות?"

"כן."

"שלום לך. מדברת מ' רכזת סמינריון בנות שירות. רצינו להזמין אותך להעביר שיחה לבנות".

דפיקות לב חזקות, מואצות.

"בסדר, בשמחה. מתי? איפה? תספרי לי קצת על הבנות כדי שאדע על מה לשים דגש בשיחה".

"מדובר על בנות שיעבדו בשנה הבאה בחינוך המיוחד ובכיתות בתוך בתי חולים, חשוב לתת להן כלים לעבודה נכונה עם ילדי החינוך המיוחד".

"אני מבינה, אני בעצם בשיחה אייצג את המשפחות של ילדי החינוך המיוחד, כיצד המשפחות מרגישות ומה הן מצפות מהצוות במסגרות המיוחדות".

"כן, סומכת עליך שתדעי מה לומר".

"טוב, תודה".

מנתקת את השיחה.

המחשבות רצות בראש.

לאן הגענו? אני מייצגת את משפחות החינוך המיוחד? אני רק שנתיים "בעסק".

אילו טיפים אני יכולה להעניק לבנות השירות התמימות שרובן עוד לא נפתחו לעולם הגדול. כיצד אכוון אותן שלא יפלו בקשיי העולם הגדול?

אני מתרגשת.

האנרגיות זורמות, תחושת השליחות הגדולה גוברת על הכאב של מעמדי החדש.

מוסיפה תמונות למצגת, תמונות של השמחות שחגגנו השנה במשפחה – הולדתה של הלל ובר מצווה לבן הבכור.

מוסיפה תמונות נוספות של איתן מיכאל מחייך, מתבונן בי, תמונות מהגן ומהוואי הבית.

מגיע היום.

ברוך ה' כבר אין פרפרים בבטן. יש התרגשות של המעמד. לעמוד מול עשרות בנות, שנושאות עיניהן אלי בציפייה לשמוע את סיפורי האישי, הקשה, המתמודד, ומעוניינות ללמוד ממני.

תודה לך ה' על הזכות.

כך גם אני מרגישה לפני שיחות לנשים. זכות לתת מניסיון חיי. אם כבר חיי קשים, לפחות שאחרים ירוויחו מכך.

האודיטוריום מתמלא בבנות.

חלקן מתיישבות בלי להסתכל לכיוון הבמה.

חלקן שקועות בנייד שלהן, אני מקווה שתכבינה אותו בתחילת השיחה, קצת נימוס.

חלקן נעצרות לרגע, מתבוננות בי, אני ממש מסוקרנת לדעת מה עובר להן בראש כשהן רואות אותי.

וחלקן עסוק בשיחה עם חברות.

המצגת עולה. שקט באולם.

המדריכה שלהן מציגה אותי ומבקשת מכל אחת שבמהלך השיחה תרשומנה שתי נקודות שהן למדו מהשיחה.

וואו, השליחות מתעצמת.

אני מתחילה בשיחה.

"שלום, קוראים לי ריעות, ואני גרה ברמלה. באתי לכאן כדי לספר לכן את סיפורי האישי. הבנתי שאתן בשנה הבאה תשרתנה בתחום החינוך המיוחד. אז אני פה מייצגת את משפות הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. אחשוף בפניכן את ההתמודדות היומיומית של המשפחות, את הלילות חסרי השינה שאנחנו עוברים מרוב דאגה לילדים או כאב על המצב. בסוף השיחה אשתדל לתת לכן כמה נקודות חשובות שתיקחו איתכן למהלך העבודה".

וכך אני מספרת את סיפור חיי, את ניסיון הגירושין שעברתי, כיצד התמודדתי עם הקושי ולאחר מכן כיצד כלי התמודדות עוזרים לי בניסיון העכשווי והקשה מנשוא שאנו עוברים כבר תקופה ארוכה.

"חשוב לי להדגיש לכן, בתור אימא לילד מיוחד, כמה צריך להגיד מילה טובה על הילד להורים. אם הורים לילדים "רגילים" מחכים לשמוע מהגננת דברים טובים על הילד, קל וחומר במסגרות המיוחדות. המנהלת שלי מקידום הייתה אומרת לנו שבאסיפות הורים תמיד כדאי למצוא משהו טוב לומר על הילד, גם אם המצב הלימודי שלו ממש נמוך, וההתנהגות שלו עוד יותר, תמצאי מה לומר. כמו למשל: הוא תמיד מגיע מסודר ונקי, יש לו ריח טוב. הבגדים מגוהצים וכו'.

גם אנחנו מצפים לשמוע משהו טוב על הילד שלנו. איזו התקדמות קטנה שלו, ואפילו הקטנה ביותר, שהוא אכל טוב היום, שהוא הזיז יד כתגובה לשאלה. ואם לצערכם ולצערנו המצב סטטי, אז תנסו לחפש משהו טוב. שהוא תמיד מגיע מבושם, מטופח, בגדים יפים וכו' גם סתם כך לחיים הנקודה הזאת חשובה. תמיד למצוא משהו טוב לומר לחברים, לבעל, לילדים. לפתוח שיחה במחמאה, לחפש את הטוב באדם השני ולומר לו. אם לא נאמר הוא לא ידע...

ודבר נוסף שחשבתי עליו הוא – כשההורים מביאים את הילד בבוקר, או בצהריים, תשאלו אותם מה נשמע? מה שלומכם? איך היה עם הילד אתמול בצהריים? תקשיבו להם שתי דקות, ועשיתם להם את היום.

אנחנו צוברים המון קושי בפנים, בלב לא תמיד מעיזים לפרוק, לשתף, להראות חולשה. אם מישהו ילחץ שם על הכפתור, יש סיכוי גדול שמשהו ישתחרר וההורה ישתף אתכן.

כאשר ההורה משתף, מדבר על הקשיים, ההתמודדות קלה יותר.

אני גם חושבת שהשיתוף ייתן לכן תמונה על המצב של הילד, על יכולת ההתמודדות של ההורים, כיצד הם מתמודדים, האם הם צריכים עזרה וכו'.

אלה הנקודות שאני חושבת שאם תיישמנה אותן, עבודתכן תהיה מועילה יותר. כמובן שהתרומה היא עצומה וגדולה מעצם הטיפול בילדים המיוחדים".

מסתיימת השיחה.

חלק מהבנות יוצאות ישר מהאולם.

חלקן מסתכלות כמה הודעות נכנסו בזמן השיחה.

הרבה מהן יורדות לתחתית הבמה כדי לראות אותי.

לחבק,

לומר מילה טובה.

לעודד, לנחם, להחמיא.

"אפשר רק לתת לך חיבוק".

"את מעוררת השראה".

"הלוואי והייתי יכולה להתמודד כמוך" – עניתי לה: "את ודאי יכולה, הכל בראש שלו. הקב"ה נותן את הכוחות להתמודדות".

"מה השם המלא של הילד כדי להתפלל עליו?"

"איזה קטע, אני מתפללת עליו כל יום, ולא הכרתי את הסיפור שמאחורי השם, עכשיו התפילה עליו מקבלת משמעות אחרת"

ועוד כהנה וכהנה.

ואני... מרגישה בעננים, מודה לה' על הזכות שניתנה לי. וגם קצת כואבת שאנשים לומדים ממני איך להתמודד, אבל מדוע עלי לקבל כאלה מכות קשות כדי להגיע להיות "מעוררת השראה"?

אין תשובות ולעולם לא נדע מדוע. רק מאמינים שיש מי שמבין יותר טוב מאיתנו מה נכון לנו, ואיתו אנו צועדים בפיתולי החיים, ומייחלים לנס הגדול שיגאל אותנו מהקושי.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.