להראות או להראות, זאת השאלה

אני מרגישה שזו מלחמה על כבודנו, בנות ישראל. אז פגשת בחורה לא מתאימה, אז מה? # האם להסכים להראות תמונה כחלק מתהליך השידוך?

הדסה כהן , ג' באב תשע"ה

קשה לשמור על אנונימיות בימנו
קשה לשמור על אנונימיות בימנו
צילום: פנימה

הרוחות בחדר סערו. הדיון התנהל סביב שאלת השאלות. שלושתנו העלינו טענות נחרצות בעד ובעיקר נגד המחדל הנורא שהתחיל להיות נפוץ במחוזותינו.

להראות או לא להראות? נשאלה השאלה.
התקשרה לחברתי חברה מהתיכון ובפיה הצעה על תנאי. הוא מעוניין בעיקרון להיפגש, אבל הוא רוצה לראות תמונה. 
שתינו התנגדנו עקרונית, כל אחת מסיבותיה ונימוקיה, ואילו חברתנו השלישית טענה שיש בדבר היגיון נסבל. 

"איזה היגיון?" שאלתי בחוסר סבלנות. "תראי, את רואה כמה זה קשה. נפגשים ונפגשים, בלי סוף. למי יש כוח לפגישה מיותרת נוספת. כולנו יודעות שבחורים רבים שפגשנו יכולנו לפסול אם רק היינו רואות אותם לפני הפגישה, בלי לשרוף אנרגיות מיותרות של לחכות לטלפון, לענות לטלפון, לקבוע פגישה, להיפגש ולחזור סחוטות נפשית, עם כל האווירה המוכרת והכאובה שנלווית לזה", היא ענתה.

לא נשארתי חייבת והשבתי מלחמה. "נכון, הרבה בחורים יכולתי לפסול לוּ ראיתי תמונה שלהם לפני כן. אבל לא זו מטרת הפגישות. המטרה היא לבחור ולא לפסול. כמה בחורים יכולתי לפסול ממבט ראשון, ודווקא במבט שני ושלישי הם הצליחו למצוא חן בעיניי? והיו גם בחורים שהתחברתי אליהם מיד כשראיתי אותם ולאחר מכן התאכזבתי".

"לא חייבים להיות כאלה עקרוניים בכל נושא", ניסתה חברתי כיוון אחר. "אני מכירה חברה שהבחור ראה תמונה שלה בפייסבוק ובסוף הם התחתנו. אנחנו כבר לא צעירות, אם זו הדרך שלי להכיר את בעלי – אפשר להתגמש קצת", היא הפעילה את לחץ השעון המתקתק.

"תראי", טענתי כנגדה, "כמעט כל סיפור רע או מעשה בלתי הגיוני אפשר לחתום בשורת המחץ שהם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. זו עדיין לא סיבה לעגל את כל הפינות ולהוריד את כל הדגלים. 

"יותר מזה", הפשלתי שרוולים לקרב, "אני מרגישה שזו מלחמה על כבודנו. כבודן של בנות ישראל. וכי אנחנו לא מספיק שוות כדי שבחור ישקיע בנו שעה של פגישה? מה יש, אז פגשת עוד בחורה לא מתאימה. אז מה?! נכון, זה קשה. לא נעים. מאכזב. אני מבינה. חוץ מזה, אם בסיפורי נפלאות עסקינן, כמה חברות שלנו התחתנו אחרי שפגשו בחור לא מתאים שהציע להן את החבר שלו שדווקא כן התאים?!".

לאחר הדיון האינסופי שכמובן לא הוכרע מבחינה פילוסופית, שהרי אלו ואלו דברי טעם, החליטה חברתי לשלוח תמונה אך לבה לא היה שלם עם המעשה. 

לרכישת מנוי לחצי כאן

לאחר יומיים של ציפייה דרוכה חזרה החברה מהתיכון ובפיה תשובה מגומגמת. "תראי, זה לא את... זה התמונה. כלומר, לא המראֶה שלך, זה יותר הסגנון... זה לא שהסגנון שלך לא בסדר, כמובן. זה פשוט לא נראה לו מתאים... את מבינה?".
ישבנו שלושתנו, הפעם האווירה הייתה שקטה יותר. לא עוד דיון פילוסופי סוער סביב השאלה האם להראות או לא להראות. מרוב שעסקנו בעקרונות שכחנו את עולם הרגשות. לא חשבנו על התוצאה האפשרית והכל כך פוגעת שהבחור יראה ופשוט יגיד לא. 

"תקשיבי, את נראית מעולה. הוא הפסיד", ניסתה חברתי לעודד.

"הוא הפסיד בחורה שנראית מעולה ואני הפסדתי את הכבוד העצמי שלי", טענה כנגדה החברה הנפגעת.
ניסיתי גם אני את מזלי. "תקשיבי, בחור שמבקש תמונה מבחורה ולא מתבייש לומר לה לא אחרי זה, זה מראה המון על עולם המידות שלו. חוץ מזה, אפשר לחפש תמונה בדרכים קצת יותר יצירתיות, למשל מחברה אחרת ולא מהבחורה עצמה".
"זו לא שאלה של מוסרי או ערכי", היא השיבה לנו, "זה פשוט לא נעים שדוחים אותך במקום שכל כך רגיש לך - המראֶה שלך". 

פורסם לראשונה ב''פנימה''