אין דבר כזה חצי אהבה

ט׳ באב הולך ומתקרב, ואם לא יבוא המשיח נאלץ להתאבל גם השנה על חורבן הבית. העניין הוא שזה בידינו, רק צריך להחליט שהולכים עד הסוף.

הראל חצרוני- עולם קטן , ז' באב תשע"ה

דגם בית המקדש במוזיאון ישראל
דגם בית המקדש במוזיאון ישראל
פלאש 90

נשמות טהורות שלי!

עוד ט' באב מתקרב, ועדיין חורבן, ועדיין אנחנו בצער, והמרגיז שזה בידינו, יש הרבה מזה בידינו. דור שלא נבנה בו בית המקדש - כאילו חרב בימיו, חלילה. כולנו רוצים שייבנה המקדש, השאלה היא איך עושים את זה? יש היום שני כיוונים מרכזיים: הראשון טוען שאם רק נקפיד להרבות באהבת חינם - המשיח כבר יבוא. השני טוען שאנחנו בעיקר צריכים להתחזק באופן מעשי בתורה ובמצוות – לחזור בתשובה, להתפלל יותר, להיות צנועים וחסודים יותר וכך יבוא הגואל.

איך מביאים את המשיח?

שני הכיוונים צודקים וטועים. הם צודקים, מכיוון שבשביל שתבוא הגאולה אנחנו באמת צריכים להרבות באהבה ובקירוב, ובאמת צריכים גם להקפיד יותר בשמירה על ההלכה. אבל הם טועים, כי כל אחד מהם חושב שרק הדרך שלו נכונה, ובאמת צריכים גם מזה וגם מזה.

העובדה היא שבית המקדש הראשון נחרב אף על פי שהייתה אהבה, מפני שהיו לא דתיים (גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה), ובית המקדש השני נחרב אף על פי שהיו דתיים מאוד, מפני ששררה ביניהם שנאת חינם. לכן יהיה מטומטם לחשוב שצריך רק אהבת חינם או רק הקפדה והתחזקות בשמירת המצוות.

תמיד עד הסוף

זה קשה ומבלבל, אבל אנחנו צריכים ללמוד איך מצד אחד לאהוב כל יהודי עד הסוף ומצד שני להקפיד על כל פיפס בהלכה עד הסוף. איך עושים את זה? לומדים להבדיל בין הדברים. דוד המלך כבר אמר: "אוהבי ה' - שנאו רע!" אתה צריך לאהוב את ה' עד הסוף, ולשנוא את הרע עד הסוף, אבל לא את האדם שעושה רע, אלא את הרע עצמו. אברהם אבינו שנא בטירוף עבודה זרה, הוא ניפץ את הפסלים של אבא שלו! ממש לא דוס מחמד, ומצד שני הוא הצליח לקרב אלפי גויים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

איך הוא עשה את זה? הוא ידע להבדיל בין החטאים ובין החוטאים. הוא שנא את הרע, והלך עם האמת שלו עד הסוף, בלי חיפופים – אבל אהב את האנשים, עם החסרונות שלהם, אהבת אמת. כשאנשים מסביבך רואים שאתה אמתי, שאתה הולך עם האמת שלך בלי פשרות, ומצד שני מקבל ומכבד אותם ואת הנקודה הפנימית שלהם למרות הכול – הם יקבלו אותך למרות שאתה 'פנאט', למרות שאתה 'קיצוני', למרות שאתה 'עד הסוף'.

מי כאן פנאט?

מבחינתנו אין דבר כזה קיצוני ופנאט. אדם שהולך עם התורה עד הסוף הוא הנורמלי. איזה עלוב זה להגיד לקב"ה: "אני הולך אתך – אבל לא עד הסוף, אוהב אותך - אבל לא עד הסוף, מאמין בתורה שלך – אבל לא עד הסוף..." תארו לכם שהייתם אומרים את זה למישהי...? היא הייתה זורקת אתכם מכל המדרגות, ואם מישהי הייתה אומרת לכם דבר כזה? וואי וואי וואי. באהבה אין דבר כזה – לא עד הסוף.

גם באהבת ישראל אנחנו הולכים עד הסוף, וזה לא סותר. תראו את הרב קוק זצ"ל, תראו את ר' אריה לוין זצ"ל – לא ויתרו על פיפס בהלכה, ידעו גם להעביר ביקורת קשה כשהיה צריך, ובאותה נשימה אהבו אהבת אמת כל יהודי ויהודי, בלי גבול.

שנזכה לבנות את בית המקדש, כל אחד לחוד - בתוך תוכו, וכולנו יחד – בירושלים הבנויה.

אוהב אתכם עד הסוף,

הראל.