מעבר מורכב אך אפשרי- מפורענות לנחמה
מעבר מורכב אך אפשרי- מפורענות לנחמהצילום: פנימה

אנו נמצאות במעבר מפורענות לנחמה. קשה מאוד להאמין בנחמה, בשינוי החד מרע לטוב. לכן אומרים לנו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים".

יש עוד הרבה ימים טובים, אבל שינוי חד שכזה ממצב של הפחד הגדול של החורבן ומעמדם של עשרת ימי תשובה לישועה עצומה, מחוט אדום שהופך לבגדי לבן - יש רק בשני המועדים הללו. מדוע? פשוט, כי הגיע הזמן! 

במדרש ילקוט שמעוני מסופר שהקב"ה אמר לירושלים: תתנחמי, "נחמו נחמו עמי". "איך אתנחם?" שאלה ירושלים, "איך קמים משבעה - היישר לשבעה דנחמתא?" אמר ה': "אף על פי כן לכו ופייסו את כנסת ישראל". מיד התכנסו כל הנביאים והלכו אצלה, ואומרת להם ירושלים: "איך תנחמוני הבל? דבריכם צריכים מירוק, עד עכשיו אוזניי מלאות מן התוכחות שהוכחתם אותי. עכשיו אתם באים לנחמני?".

הלך הושע הנביא לנחם את ירושלים, ולא התרצתה. הלך יואל, הלך עמוס, הלך מיכה, הלכו אברהם, יצחק ויעקב. וירושלים ממאנת להינחם. מיד הלך הקב"ה אצלה ואמר: "בתי, כל הכעס הזה - למה?". אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, ולא בדין אכעוס? שהגליתני בין האומות, וקיללתני קללות רעות, ולקיתי עד שנעשו פניי כשולי קדירה, ובכל זאת קידשתי את שמך הגדול". "כנגד זכויות שעשית, חובות עלייך. שעברת על מה שכתוב בתורה", אמר ה'. כל זכויותייך מתקזזות בעוונותייך. "ואף על פי כן, בתי, הגיע זמנך להיגאל". 

בי' באב, יום לאחר החורבן, מלמד אותנו הקב"ה את סוד האהבה. "י' אב" בגימטרייה - "אהבה". זהו זמן אהבת החינם. גם אם לא מגיע לך, זהו הזמן שבו נשפכת אהבה לעולם, זמן להינחם. למשה רבנו יש מיליון זכויות לבקש תמורתן חנינה, שה' ישמע לתפילתו. ובכל זאת הוא מבקש: "ואתחנן אל ה'" – תן לי מאוצר מתנת חינם.


חג הביטחון העצמי
האם נחמה היא דבר ריאלי? האם יש תקווה לאחריתי? בט"ו באב, אומרים חז"ל, חדלו מתי מדבר למות. 
מתי מדבר הם דור המדבר שמתו בעוון חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ. הקב"ה הודיע להם: "במדבר הזה ייפלו פגריכם, יום לשנה יום לשנה". כנגד כל יום שבו תרו המרגלים את ארץ ישראל, תהיה שנה שבה יישארו בני ישראל במדבר. ארבעים שנה בסך הכול. 

ובכל שנה, בליל תשעה באב, אלו שחטאו היו כורים קבר גדול ונשכבים בתוכו. בבוקר היה קורא משה: "ייבדלו המתים מן החיים!" והיו קמים החיים ומגלים שחמישה עשר אלף מתוכם מתו. כך עשו בכל שנה, עד לשנה הארבעים במדבר. 

חמישה עשר אלף האחרונים ידעו שהנה, כעת הגיע תורם. הם כרו קברים, נשכבו, אך קמו בבוקר חיים. אולי טעינו בתאריך? הם תהו. בלילה שלמחרת שוב נשכבו - ושוב קמו חיים. כך עשו בכל לילה, מתשעה באב ועד שראו את הירח המלא של ט"ו באב. אז הבינו שכבר אמצע החודש וכנראה בוטלה הגזירה.

נשאלת כאן שאלה גדולה מאוד: מדוע כתוב על ט"ו באב שבו פסקו מתי מדבר למות, הרי הם פסקו למות בתשעה באב? 
ט"ו באב הוא חג הביטחון העצמי. היום שבו את מתעוררת ואומרת: "אני שווה. יש לי תקווה. בחור יכול לשאת את עיניו למשהו טוב אצלי". 

ובמילותיו המופלאות של הרמב"ם: "כלו מתי מדבר - והלוא בתשעה באב כלו? אלא שהמוות שהיה בכל שנה בתשעה באב נסתלק בשנה האחרונה. והמתינו עד חצי החודש, ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם, והרגישו ברצון הבורא ובהשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו יום משתה ושמחה" (רמב"ם למשנה, מסכת תענית).

אומר הריטב"א: "השבוע שבין תשעה באב לט"ו באב ניתן לכל איש ישראל להעמיק האמונה בעצמו. והנחמה הגנוזה ביום תשעה באב הופכת ידיעה ביום ט"ו באב". בין תשעה באב לט"ו באב ניתן לך שבוע לצבור ביטחון בעצמך. זה כמובן ביטחון בה'. את יוצאת מהקבר שנקרא שלושת השבועות, איכה, ייאוש, ומשהו בישועה שלך נבנה – בטוח. גם אם לא הרגשת בזה.
לא ייתכן שכל מה שלמדת, עשית ועברת עד היום קרה מבלי שתהפכי להיות אישה מדהימה. את פשוט עדיין לא מבינה כמה את שווה. והדבר היחיד שמביא לזוגיות, שמביא למחילה, הוא ההבנה שאת שווה. שה' אוהב אותך ולא עוזב אותך. 

לחג הביטחון העצמי הזה קוראים "חג ה' בשילֹה מימים ימימה". שׂאי עינייך! למשפחתך, ליופייך. צאי במחול – על מה שיש לך ועל מה שאין לך.

פורסם ב''פנימה'' 

לרכישת מנוי לחצי כאן